ייבוש החולה ונתבג 2

גדעון יפה • 13/7/2017

ייבוש החולה כמשל ו....נתבג 2

 מעשה שהיה ומוסר השכל בו. לקראת העתיד  בעמק בשנים הקרובות.

                                                                                   

  אנו תלמידי כתה ה' בבית הספר היסודי בנהלל התבשרנו בתחילת שנת הלימודים תשי"ג (1952-3 , לפני 64 שנים) מפי מחנכת הכתה, לאה, מגויסת בכל נשמתה להגשמת הציונות ולחינוך להגשמתה, כי "זכות גדולה נפלה בחלקנו". הקרן הקיימת המבצעת את מפעל ייבוש "ביצות החולה הממאירות",  "תסכים בשמחה" לקבל מכיתתנו תרומה של 50 לירות שנאסוף במהלך שנת הלימודים למימון ייבושו של דונם אחד בשטח המיועד לייבוש . חלק מכיבוש השממה. במהלך השנה, מעבר לתרומותינו מידי יום ששי לקופסה הכחולה, הפרשנו מדמי הכיס שלנו ושדידת כיסי הורינו וממכירת ירקות שגידלנו בגינת ביה"ס, והגינה הפרטית שכל אחד מאיתנו דורבן לגדל בחצרו. ואכן אספנו את הסכום המבוקש וקיבלנו תעודה מהקרן הקיימת המאשרת את התרומה. לאה המשוכנעת שיכנעה גם אותנו (היום אני סבור שבאדיקות אגרסיבית, פנאטית) שאין דבר יותר חשוב מכיבוש השממה ואפילו התרומה שלנו חשובה. צרם לי רק דבר אחד. לטעמי אחרי טיול עם אבי באזור באר שבע, גבולות ורביבים - שממה היא מה שראינו שם, בנגב ,ולא שטח ביצות ירוק.

למתקשים להבין את מיקומם וגודלם של האגם והביצות מובא קטע ממפה מנדטורית מ-1940 בו נראה קטע מהגליל והגולן ובו החולה .אורגינל. מנהריים ועד הליטני.

"יהיה מקום להעלות עוד יישובים בעמק החולה" אמרה המורה. מורינו והורינו היו מגויסים לדגל כיבוש השממה והפיכת חבלי ארץ לראויים להתיישבות. איש לא העז לבקר תוכניות פיתוח של הממשלה והקק"ל וגדולי המדינה, ולא השמיע דעתו, גם אם היה סבור ששגגה הולכת לקרות .  בלשון ימינו – הציבור לא "צייץ" מול המימסד  שום דבר הקורא לחשיבה נוספת על מפעל שעלול לשנות לחלוטין את פניו של חבל ארץ שלם ללא דרך חזרה. ליצור מצב לא הפיך. היו מומחים  התנגדו למפעל אבל איש לא שעה לדעותיהם הגשמת הציונות היא מעל הכל.

ושיר במדינה הושר: מילים: ירוחם כפכפי לחן: יואל ולבה


אֶל הַחוּלָה נַעֲפִּילָה

וּבִצּוֹתֶיהָ נְיַבֵּשׁ

אָנוּ עָלִינוּ הַגָּלִילָה

אֶת הַחוּלָה עֲלֵה וָרֵשׁ.

 

אָנוּ בְּיִזְרְעֶאל קָדַחְנוּ

גַּרְנוּ שָׁם בְּאֹהָלִים

אֶל הַחוּלָה נַעְפִּיל אֲנַחְנוּ

וְיִשּׁוּב חָדָשׁ נָקִים.

 

אֶרֶץ נֹגַהּ לִי גֶּבַע וָגַיְא

לָנוּ יָקַרְתְּ, יָקַרְתְּ בְּלִי דַּי.

אֶל הַחוּלָה נַעְפִּיל

וְיִשּׁוּב חָדָשׁ נָקִים.


 

כדי שנוכל לראות במו עינינו את מושא המפעל הגדול  שתרמנו לו, בטרם ייובש, הקדיש ביה"ס יממה אחת מטיולנו השנתי (3 ימים בגליל העליון)  בראשות המורה לאה הנלהבת, לביקור בקיבוץ חולתה. הגענו אחה"צ לקיבוץ ששכן לחופו של אגם. לא בדיוק ידענו שהחולה היא לא רק ביצות אלא גם אגם לא קטן. הופתענו. אז נדיר היה שיש רכב פרטי ומשפחות יוצאות לטיולים באתרים ברחבי הארץ וכך לומדים להכיר אותה. לא הכרנו את הארץ.

מארחינו מהקיבוץ קיבלונו בסבר פנים יפות והלכנו עמם לחוף האגם, שם היה מעגן סירות הדייג  שלהם.

למראה האגם צצו אצלנו שאלות שונות. על שאלות אלה שוחחנו בינינו בארוחת הערב  ואחריה לפני לכתנו לישון (מוקדם, כי סופר  לנו כי מארחינו הכינו לנו הפתעה עם שחר. לא יכולנו לנחש איזו הפתעה.  לא נמצא גם אחד שאכן ניחש. כל הדברים חוללו תחושת סקרנות והתרגשות רבה. היה קשה להרדם).

ועל מה שוחחנו בינינו: "האמנם? הזו השממה שהולכים לגאול?  היופי הזה?"

"הזאת החולה השורצת קדחת ומוות כמו שלמדנו על ראשית ההתיישבות – על ראשיתה של יסוד המעלה?"

"את כל זה לייבש? והרי זה גם מקור פרנסה חשוב לקיבוץ".

"הירדן הרי ממשיך דרומה במילא. המים לא הולכים לאיבוד".

"באמת צריך? לא חשוב יותר בנגב?"

"זה ממש ים, אגם, עמוק, דומה לכנרת רק יותר קטן. איפה הביצות? את זה מייבשים?"

נוצר אצלנו דיסוננס.  התרגשות בשל גודל המפעל ומולה  תרעומת וספקנות .כן. אצלנו, הדרדקים. התרסה נגד מורינו שהשתיקו את ספקותינו בפקודה לישון.

 חבר אחד מוותיקי הקיבוץ  צוטט במאמר ב"הארץ" במלאת 80 לקיבוץ כי הקיבוץ לא העז להביע  בקול רם ספק כלשהו  והתנגדות למהלך המתוכנן. כופפו ראשם בדממה. כה גדול היה האמון במתכננים. כמובן רוב הציבור בארץ לא ידע שהיו מומחים שאמרו שהמהלך לא יביא טובות. תאוות כיבוש השממה ייבשה את מחשבתם של מרחיבי הנחלה הציונית. על האגם קיראו: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%92%D7%9D_%D7%94%D7%97%D7%95%D7%9C%D7%94  .

הרי פרטים עיקריים :

אורך מצפון לדרום: 5.5 ק"מ

רוחב: 4.5 ק"מ

שטח: 14 קמ"ר

עומק מקסימלי: 6 מטר

גובה פני המים: 68 מטר מעל פני הים

שטח הביצות: 30-60 קמ"ר לפי העונה.

שטח עמק החולה: 175 קמ"ר

עומק שכבת הכבול מתחת : 35 מטר

      עם שחר נגלתה  לנו  ההפתעה שהמארחים הכינו לנו. במעגן הדייג העלו אותנו על 2 סירות משוטים שנקשרו לשתי סירות מנוע של אנשי ענף הדייג של הקיבוץ. היה ענף כזה, מפרנס, ממש.  נגררנו והפלגנו עמם אל לב האגם, מקום שם פרשו את רשתותיהם יום קודם, להעלות את הרשתות מהמים ולאסוף את שלל הדגה מהלילה. במקום עיגנו הדייגים את סירותינו ופנו לשלות ולמיין את השלל. הרשתות נשלפו והשלל מוין: צבים וסרטנים הוחזרו למים ודגים לא כשרים נארזו לחוד. וכל היתר, הרוב, מושטים וקרפיונים, הועברו למיכלים על הסירות. ואחרי כשעתיים הרשתות נפרסו מחדש ונקשרנו שוב לסירות הדייגים ונגררנו אל היבשה לארוחת בוקר בחדר האוכל. היתה זו , לנו הילדים חוויה בלתי נשכחת. פעם ראשונה שאנו מפליגים בכלל בסירות ולראשונה צופים בזמן אמיתי בעבודתם של דייגים.  היו שפחדו מהשייט. היו שמהסרטנים הענקיים. הרמנו את עינינו גם אל על בסקרנות לשם, "שם הרי גולן, הושט היד וגע בם". ושם גם מוצבי הסורים והיאחזות הנח"ל אייל שבחוף המזרחי.

   אחרי השייט כבר היו שדיברו על דייג ולא על ייבוש.  בלי בושה, בהתרסה מול לאה והמורים הנלהבים . חשבתי שטעינו שתרמנו את חמשים הלירות.

 

במהלך התבגרותנו בשנים הבאות (1954- 1959), הגיעו אחדים מאיתנו לטיולים באזור המתייבש ובשמורה שנוצרה כחלק מהתיכנון ובעצב עשינו השוואה לנראה שם  עם מה שראינו באותו בוקר נפלא על פני האגם.

היו שקיבלו במתנה לרגל אירועים שונים בחייהם הצעירים את אלבום התצלומים הנפלא של פטר מרום מהקיבוץ "שירת האגם הגווע". נותני המתנה לא ידעו כמה דמעות יכול האלבום להעלות בעינינו , אנו ששטנו על המים הירקרקים הללו.

    את "המכה הסופית"  חטפנו בהתבגרנו, כשהופיעו הפרסומים הראשונים על הכישלון הענק של מפעל הייבוש.

 וחשבנו על המכה שספגו מארחינו במרוצת השנים הללו. הכישלון של הייבוש היה טוטאלי, והמצב לא הפיך. כישלון זה שינה לדורות את פני הארץ של עמק החולה. השטחים לא מתאימים לחקלאות והכבול גרוע.

. רק סוכריה קטנה קיבלנו: האגמון, שנוצר לו לאיטו, שמורה ואזור תיירותי בינלאומי. ואז כבר חדר לתודעתנו במלא עוצמתו המושג "הטלת ספק" שקיבל  אצלנו משנה תוקף. כך נהיה ברור לנו כבר אז שאין אדם בארץ אשר יתכנן לא יטעה ,ויש להרים קול גדול כאשר נראה לנו ששרירות לב או טעות או שררה בוטה עשויות לקבוע גורלות או שכבר קובעות אותם. ליצור מצב רע ובלתי הפיך, אסון לדורות  גם אם מדובר בכיבוש השממה או פיתוח המדינה.

      והיום, מה עומד על הפרק אצלנו בשדות עמק יזרעאל, ערש הציונות ?  נתב"ג 2.  הפיכת העמק שהוא חלום ירוק למסלולי בטון ואספלט למטוסי ענק שורקים, אלפי כלי רכב ובניינים גדולים ואוויר מזוהם. במלי אחרות – ייבושו.

מנסיוננו,  שחווינו את אותה הפלגה באגם, אנו יודעים שלא תהיה דרך חזרה אם יעוללו דבר דומה לעמק. ייבשו אותו. והיום אנו, ממרום היובל ומחציתו  של שנותינו, וחברינו וצאצאינו ממשיכי הדרך בעמק ובכל הארץ  אומרים : לא ניתן לזה לקרות.

     "כן לציפור – לא למטוס" כתבו פעם ילדי קיבוץ שריד על גבי שלט חוצות ענק שנראה למרחוק לנוסעים על כביש 73 בדרכם מערבה ליד קיבוצם. לו יהי כך. ויבורכו פעילי המאבק, המתמידים שלא תש כוחם. כולנו עימכם.

 

 

 

 

image001