מושב נהלל

                           מלחציים

 ב-1997, קרוב משפחה צעיר ששרת בצהל , שהה לעתים  במפקדת הקישור ללבנון, שם הוא פגש גם אנשי צד"ל.  בשיחה עמי סיפר כבדרך אגב ששמע מאחד מהם, אדם נוצרי, שלסבו היתה מסגריה בחיפה, וב-48, בזמן המלחמה, עזב את חיפה ללבנון. 

הדברים הזכירו לי אירועים  מהשנים 1949 ו-1958 שמתחדשים בזכרוני, לא במקרה, כמעט מדי יום, אירועים הקשורים היטב להשקפת עולמי. בין אלה שעיצבו וקבעו אותה.

היתה לי סיבה טובה לרצות לברר היכן היתה המסגריה. יכול להיות פה סיפור מן ההפטרה,  חשבתי.

"אם תפגוש את הלבנוני שוב", אמרתי לבחור,  "בקש אותו שיברר מאביו את מיקומה של המסגריה. ואם עזבו מפחד היהודים או בגלל איומי השבאב". לא סיפרתי לו שמדובר בעצם באחד מכלי העבודה שבבית המלאכה שלי, כלי שאני מרבה להשתמש בו.

בחופשתו הבאה סיפר לי הבחור, שאביו זוכר ש"אנשי הצבא הפלסטיני" איימו על הסב שיהרגוהו אם לא יעזבו. בקשתי ממנו שינסה לדלות עוד מידע על מיקום המסגריה. אך אז כבר השתחרר.

  אני חוזר בזיכרוני לאחור.

בספטמבר 49, חדשיים אחרי סיומה "הרשמי" מלחמת השחרור, הייתי בן 8, חזר אבא מחיפה יום אחד, מאד עצוב, שתקני כזה. הוא הביא איתו מלחציים  שקנה, שנראו משומשים. בבית המלאכה שלו,  שבו תיקן ציוד מהמשק, היו חסרים לו מלחציים.

סיפר לי: "ראיתי מודעה בעיתון, שהיום בחיפה, בכתובת כלשהי, יעמדו למכירה כלים למסגריות, 'רכוש נטוש'". והסביר: "הממשלה עצרה ביזה של רכוש ערבי שננטש במלחמה, ובעליו עזבו, ושמה ידה עליו. ריכזו אותו או הושאר במקומו, וננעל ונשמר. עכשיו מוכרים."

שתק מעט, והמשיך: "נסעתי  וראיתי  שם מסגריה, ומלחציים עם שני זוגות לחייים מחוברים לשולחן עבודה. המוכר פרק אותם  מהשולחן ומכר לי. בעל המסגריה היה נוצרי. היו שם תמונות של הקדושים, וצלב. בפינה אחרת היו מיטלטלים שנראה שמשפחת הבעלים התכוונה לקחת כשעזבה, אך השאירה אותם במסגריה. העדיפו לקחת משם את ציוד הריתוך. הרתכת היתה הדבר היחיד שחסר שם לפני המכירות. היה שם תיק תלמיד ובו מחברות שעל כריכתן צלב וסמל של בית ספר".

  אבא לקח משם את אחת המחברות שנראתה לו כיומן אישי, אחרי שקבל רשות מהמוכר, שלא ראה בה ערך מסחרי ולא חשב על ערך היסטורי או ארכיוני. אך  לא ידע לקרא ערבית, רק את המדוברת הכיר, ואת היומן נתן לי.

אבא היה סגור מאד ומתון. קשה היה לקרא מתוך פניו את תחושותיו והרגשתו ברגע מסויים. רק אם היה שמח מאד או עצוב או כועס מאד מאוד, היה אפשר לקרא זאת מפניו ולשמוע זאת מדבריו. לא יכולתי לנחש שקניית מלחציים שכביכול נגזלו מערבי, שגם ברח, קשורה לדברים שאמר לי על הקשרים בין יהודים וערבים. 

שאלתי אותו: "למה חזרת עצוב  כל כך?"

"כי לא רציתי שהערבים יברחו", ענה, "חיפה היתה אמורה להיות בתוך המדינה היהודית, והיו בה הרבה ערבים שעבדו ועשו כלכלה ועסקים יחד עם היהודים וחיו בשלום. היו ביניהם אנשים משכילים - רופאים, עורכי דין, מהנדסים, וגם בעלי מלאכה מכל הסוגים, סוחרים גדולים, אנשי-ים ונמל, דייגים. וטוב היה אם היו נשארים. כל המלחמה היתה מיותרת וחבל שהערבים פתחו בה. אך גם ההגנה וגם הכנופיות גרמו לרבים לברוח, כאילו בהסכם ביניהם. בעל המסגריה ברח כנראה בגלל איום הכנופיות. כל זה מאד עצוב לי".

שנים אחר-כך קראתי על כך בספרי ההיסטוריה. היתה אמת בסיפור "השותפות" הבלתי מוסכמת שבין ההגנה לכנופיות.

  דבריו של אבא על התייחסותו לבני דודנו בארצנו. רצונו בשלום, שוויון, שותפות וקרבת לבבות עימם, וזאת אפילו אחרי המלחמה המרה איתם, נגעו לליבי. לא היתה זו פעם ראשונה ששמעתי מפיו דברים כאלה, מגיל הגן. אבא היה מאוהדי "ברית שלום" מאז עלותו ארצה. דבריו נזרעו אצלי על קרקע פוריה ונשארו חרוטים בי, והם באים לידי ביטוי בהתנהגותי ובהשקפתי . לא מפתיע אם כך, שבכל פעם שאני רואה את המלחציים, דבריו צצים מחדש . אירועים נוספים מעלים אותם מחדש על סדר היום הרגשי והמעשי שלי. 

  כשהייתי בכיתה ז', בשנת 1954, היה אבא מהראשונים בכפר לבנות רפת חדשה עם מכונת חליבה. לרפת הישנה מ-1923 העביר את בית המלאכה והתקין שם את המלחציים. ובבית הספר שבו למדתי, החליטה וועדת החינוך שהבנים לא ילמדו מלאכות חוט ומחט עם הבנות, אלא נגרות, בשעות אחה"צ. לכפר בא נגר בשם אסף ופתח נגריה. הוא לימד אותנו אצלו, בכלים הידניים שלו. לא בחשמליים. ואני יכולתי לעבוד ברפת שהפכה לבית מלאכה, ולהשתמש במיומנויות שלמדנו אצל אסף, ובמלחציים.

   עם סיום היסודי (כיתה ח') ב-1956 יכולתי לומר לסיכום, שהחלטתי ללמוד בתיכון שעושים בו בגרות ויש בו מגמה ריאלית, בהשפעת המורה למדעים, דוד גולן,  ושהדבר הכי מועיל שלמדתי בשנתיים האחרונות בביה"ס, מלבד מדעים, הוא הנגרות עם אסף. אני כבר יכול לבנות רהיטים פשוטים מעץ. עד היום אני עושה זאת וכיום מקפיד שחומרי  הגלם יהיו ממוחזרים. אסף לימד אותנו להשתמש בכלים נכון, לטפל בהם ולהשחיזם. לתכנן, לסמן, לנסר, להקציע וללטש. הכל. "עבודות הגמר" שלי היו ארון תלוי לתרופות וקוסמטיקה לאמא, ושולחן כתיבה לאחותי.   בקשתי מאבא שיוסיף עוד כלי נגרות חדשים לאלה שיש לנו. הוא נענה. בהדרגה גם חשמליים. עבדתי  בבית המלאכה שעבר לרפת הישנה. ובכל פעם שאני נעזר במלחציים, אני נזכר במה שאבא סיפר על המסגריה שננטשה. וחושב על המשפחה שאולי חיה עכשיו, בחוסר כל, באיזה מחנה פליטים. וצר לי. כמו לאבא.

 רציתי מאד לתרגם את מחברת היומן שהביא אבא, ובכתה י' ב- 1958, שנתיים אחרי מלחמת קדש, היה לנו מורה לערבית, שעלה מסוריה, עוד ב-1947. צַָדקָא. הבאתי לו את  היומן מהמסגריה. אמרתי: "יצחק, תוכל בבקשה לתרגם לי את הכתוב פה? לדעתי אלה דברים שצריכים להיות מעניינים לך". התחיל לקרוא ונראה לי חולם, מתרגש וכאילו מהופנט. הוא תרגם לי את העמודים הספורים שהיו כתובים בה ופרש לי אותם בהתלהבות ואני כתבתי.

היומן נפתח כך:

חיפא,  13.11.1947

שמי אליאס ואני לומד בכתה הרביעית בבית הספר של מנזר הנזירות ברחוב עבאס. אנחנו גרים ברחוב הפרסים ולאבי מסגריה. שמו אנטואן קעוואר ושם אמי סמירה. לי אח ואחות צעירים ממני.

זהו יומנו של ילד בן עשר, שמתאר את תולדות משפחתו ואת התקופה האחרונה שלה בחיפה, באפריל 1948. ומיד ביקש ממני צדקא: "אני עושה עבודת מחקר לדוקטורט והיומן הוא משהו שיכול לעזור לי מאד. דברים מסוג זה אני מחפש רבות. בשבילי זה אוצר. אנא השאל לי אותו". נתתי לו, ושכח להחזיר לי כשעזב בסוף השנה. אבל לא חשוב, העיקר שהיה לי התרגום. מהיומן למדתי שהסבא שלו למד מסגרות כשוליא אצל מסגר יהודי ובבי"ס מקצועי של אורט בקריות. היה מסגר מוסמך והיו לו לקוחות יהודים. למדתי שהשבאב איימו עליו ועל כל הערבים שיעזבו, כדי לאפשר לצבאות ערב לשחרר את חיפה מהיהודים מבלי שאוכלוסיה אזרחית תפריע ותסבול, ואחר כך היא תחזור. והסבתא פחדה  מהסהיונים, והסבא מהכנופיות. המשפחה של הסבתא היתה לבנונית, והם הודיעו ששכרו סירת מנוע, ואמורים להפליג לחיפה ולאסוף את המשפחה, מהנמל, שהיה אז עוד בידי הבריטים.

חיפא. 15.3.1948

לא כתבתי הרבה זמן. יש מלחמה בין היהודים והערבים בחיפא ובסביבה שלה. כל הערבים שגרו בשכונות של יהודים עזבו ובאו לערביות וגם להיפך. ובגבולות בין השכונות יש מכשולים ועמדות של לוחמים ויריות מצד לצד, ופיצוצים, ויש הרוגים ופצועים . והערבים שולטים בכניסות לשכונות של היהודים ויורים על מי שיוצא ובא. אמא בוכה כל הזמן ואומרת שהיא רוצה שנברח מכאן ללבנון ונהיה עם המשפחה שלה ואם השלום ישוב נחזור. והרבה ערבים, גם שכנים שלנו אוספים את חפציהם ועוזבים לגליל וללבנון ולמקומות אחרים כי הם מפחדים ממה שיקרה אם היהודים ישלטו בחיפא, ובטח יישחטו את כולנו. והנכבדים שבין הערבים מעודדים לעזוב ואומרים שבקרוב יבואו צבאות ערביים מהארצות השכנות, ויגרשו את היהודים ואז אפשר יהיה לחזור, ולא להיות בתוך מלחמה. אבא אומר שאלה שטויות ושבטוח שאם הערבים ינצחו אז הם ישחטו את היהודים אבל גם בטוח שאם היהודים ינצחו הם לא ייגעו לרעה באיש ורק יתפסו לוחמים ערבים ונשק ויושיבו אותם בכלא. הוא לא רוצה שנעזוב ואמר שקיבל מכתבים וטלפונים מהלקוחות היהודים שלו שמפצירים בו לא לנטוש את המסגריה.

זה היה היום האחרון ביומן.

לא היה רמז למקומה של המסגריה. הדבר עורר את סקרנותי. האם היא המסגרייה ששם אבא קנה את המלחציים? אחר-כך נשכח ממני העניין, אבל במסתרים הוא לא הרפה ממני.

כשלמדתי בטכניון, 1964-8 "חויבתי" ככל סטודנט, לעבוד בחדשי החופש  בבתי המלאכה של הסטודנטים. למדנו גם מסגרות, אבל לא מספיק לטעמי. רק יומיים-שלושה בכל שלוחה. המשכתי להשתמש במלחציים שלנו רק לעבודות עץ. כל עבודה איתם העלתה בי את הזיכרון ומחויבות להשקפה של אבי, "ונתתי שלום בארץ!"

כאשר המשק כבר עבר לרשותי, בראשית שנות ה-80, נזקקתי יום אחד לעבודה של מסגר מקצוען, שיתקן שבר במכונה חקלאית. הגיע קריספיל, אחיו של נסים, הבוטנאי המפורסם. נכנס לבית המלאכה, הסתכל סביבו ושאל: "אולי תאפשר לי לעבוד כאן אצלך? אני שכיר ואין לי מזה די פרנסה. אני צריך מקום קבוע לעבודות פרטיות. אשלם כמו לשכירות".

"אין לי ציוד למסגרות. אתה יכול לראות בעצמך", אמרתי. "אבל יש לך המון מקום", לא ויתר, "אני אביא את הציוד הפרטי שלי, רתכת ואוטוגן וכל זה. ותיראה איזה מלחציים יש לך. איפה מצאת אותם? לא תשיג כאלה בשום מקום. אבנה לך שולחן עבודה מברזל, ותצמידם אליו". זאת הזדמנות בלתי חוזרת להיות גם קצת מסגר  ולא רק נגר. אני רציתי ללמוד.

"תעבוד פה בלי תשלום", הצעתי "אבל כל פעם שתעבוד, אכנס

ואהיה השוליא שלך. למד אותי כל מה שניתן. מדי פעם תקבל מזומן ורכוש בשבילי ציוד למסגריה. אם יום אחד, אפילו  עוד שָנִים, תעזוב, אני מבקש שתהיה לי מסגריה מצוידת כאילו לא עזבת". הוא הסכים. בתרגילים שנתן לי כשוליא בניתי תנורים להסקה ביתית בעץ, למכירה. אחרי שנתיים נאלץ להחליף עיסוק, עזב והשאיר לי חלק מציודו. המלחציים עבדו גם במסגרות, תזכורת למסגר מחיפה. (הציור שבו אני  עובד עם המלחציים בהשחזה, ציירתיו לפי תצלום)

הסיפור על הצד"לניק, שסופר לפני אסון המסוקים, הבריק והזכיר לי שרציתי לדעת אם המסגריה של סבו היא זו שבה קנה אבא את המלחציים שמשרתים אותי נהדר. רכוש נטוש. רציתי לברר את הדבר, אבל כאמור, החייל השתחרר מצה"ל. הסקרנות לא הניחה לי. צה"ל יצא מלבנון בשנת 2000, ואלפי אנשי צד"ל ומשפחותיהם ברחו אלינו ונקלטו בישראל. קליטה מבישה קלטנו אותם.     

 ב-2013, קבלן קולטי שמש הגיע להתקין אחד על גג ליד מקום מגוריו של החייל שכבר היה בעל משפחה והוא סיפר לי: "שמעתי את העובדים על הגג מדברים בערבית. מי אלה העובדים שלך? שאלתי את הקבלן. "הם צד"לניקים", השיב. ירדו מהגג והנה לפנַי – הצד"לניק שפגשתי. הוא לא זיהה אותי. שאלתי אותו אולי אנחנו מכירים מאיפשהו, הוא שאל אם הייתי בלבנון ובאיזה יחידה. אמרתי לו. הוא חייך ולחץ לי את היד. דיברנו על איך ישראל נהגה כלפיהם, וסיכמנו שבחזירות. פתאום נזכרתי במלחציים ורציתי לשאול אותו על המסגריה, אם הוא זוכר. אבל הבוס קרא להם. קפצו לטנדר ונסעו".

החידה טרם נפתרה. המלחציים עוד ישרתוני רבות, עם הזיכרונות ועם הרצון לשלום עם הערבים.