מלחמה בשוק השחור
חוויות ילדות של זוגתי ושלי מתקופת הצנע והקיצוב, 1949-53
ביצרון, 1952. אני בת שבע, בכיתה ב'.
אני נוסעת עם אמא לתל-אביב. אמא אומרת שאני כבר זקוקה ל"הנעלה חדשה" ועכשיו לקראת הקיץ היא תקנה לי סנדלים , שאפשר להשיג כאלה לפי פרסומי הממשלה, וצריך לתת בחנות גם בול אחד מסויים מהפנקסים שאיתם היא הולכת לצרכניה , חוץ מהתשלום. אבל בכלל לא בטוח שנמצא מה שאני צריכה. ידעתי, הסבירו לי, שיש מחסור וצנע וקיצוב וגם את הסיבות , וגם שיש פיקוח חמור כדי שאנשים יקיימו את חוקי הצנע.
לפני שיצאנו לדרך הכינה לי אמא כריך ובו חביתה (ביצים!!) , כי לא היה לנו זמן לארוחת בוקר. עלינו על האוטובוס לתל-אביב ואחרי שעה קלה באוטובוס התחלתי לאכול את הכריך. כשעברנו בעיר רחובות, עלה בתחנת האוטובוסים איש ועל שרוולו תג גדול "פקח" וליד זה באותיות קטנות "משרד האספקה והקיצוב". נבהלתי נורא מהפקח. התחלתי לרעוד וכמעט הרטבתי בתחתונים. מיד החבאתי את הכריך מאחורי גבי. אמא הרגיעה אותי שהוא לא ייקח אותו ואין מה לפחד, אבל אם הוא ישאל אותי לאן אנחנו נוסעות, אתפאר לפניו שאנחנו נוסעות לקנות לי סנדלים. הוא היה מאד מנומס ובאמת שאל ועניתי לו, אבל המשכתי לפחד. כבוגרת אני יודעת למה הוא שאל, ולמה אותי ולא את אמא. היו נוסעים עם תיקים גדולים או מזוודות והא ביקש מהם לפתוח והציץ בפנים. כל הזמן האוטובוס נסע. בבית דגן הוא ירד ומיד עלה על אוטובוס אחר שעצר לידינו בתחנה. אמא אמרה שכל היום הוא מטייל כך.
נהלל- רמת גן. חפש חנוכה תשי"א (תחילת דצמבר 1950 ).
אני בכתה ג'. אבא נוסע לבקר את אחותו, דודתי, שגרה ברמת גן, אשר תוך שנתיים גם התאלמנה וגם שכלה בן, חלל צה"ל. והוא לוקח אותי עימו . נוסעים לתל אביב באוטו הגדול והירוק, מיכלית החלב, שמובילה חלב לתנובה, עם מוטקה הנהג. במחלבת תנובה בתל אביב יורדים מהאוטו הירוק ועולים על טקסי שרות לרמת גן. בדרך, באחד מרחובות העיר, נוסע לא רחוק לפנינו אוטו מסחרי גדול וסוטה ימינה לַחֲנוֹת ליד המדרכה . לפני שחלפנו אותו קופץ שוטר לכביש ומסמן לנהג הטקסי שלנו לעצור במקומו ולהמתין רגע עד שיורה לו להמשיך בדרכו. מהמדרכה בצד שמאל מזנקים שוטרים אחדים ורצים אל המסחרי, ואותנו עיכב השוטר פשוט כדי שלא נדרוס אותם. מבית ליד המדרכה שם נעצר המסחרי יוצא אדם נושא בידיו חבילה גדולה. שני שוטרים תופסים את האיש, שניים אחרים רצים ופותחים את הדלת של נהג המסחרי, מורידים את הנהג ותופסים אותו בכוח ועוד שניים פותחים את הדלת האחורית של רכבו. הנהג וגם האיש עם החבילה מתנגדים למעצר, צועקים ומשתוללים - חטפו מכות ונאזקו. אז מסמן השוטר לנהג שלנו להמשיך בנסיעה.
"ראית?" שאל אבא. "אתה מבין מה ראית?"
" הבנתי", אמרתי לו. "במסחרי בטח יש סחורה שחושדים שיש עליה פיקוח והנהג הבריח אותה מהיצרן לזה שמוכר אותה, והאיש עם החבילה כנראה הגיע לשים בה עוד סחורה . איך ידעו השוטרים שיש באוטו משהו החשוד שהוא מוברח בשוק השחור?"
"יש להם מרגלים בכל מקום, כמו במלחמה אמיתית, קְרָא בעיתון את הידיעות על עבריינים של השוק השחור שנעצרו ונשפטו ומה היו העונשים שנגזרו עליהם למען יירְאוּ ויירָאוּ" אמר אבא. הייתי קצת נסער מהמחזה שראיתי, אבל שמחתי ש"הצדק ניצח" והצד שלנו, שומרי החוק, ידו על העליונה. לא יכולתי לתאר לעצמי שלפעמים גם למפירי חוק יש הצדקה מוסרית למעשיהם, כי החוק הוא עיוור. לנו, כיוון שאנו חקלאים שיש להם מזון מכל טוב, נוח לנו להיות שומרי חוק.
במלים אלה הסתיים לו "פרויקט לימודי" שאירגן לי אבא על הצנע, הקיצוב והשוק השחור. וזה עתה ממש ראיתי קרב ב"מלחמה בשוק השחור" במיטבו, כפי שאבא ניבא מוקדם יותר, במהלך ה"פרויקט", שאראה בנסיעות לעיר, ולא ידע כי הדבר יתגשם כל כך מהר.
ביצרון. תל אביב
שאלתי את אמא יום לפני הנסיעה: "מדוע לא ניסע לגדרה או לרחובות או נלך לגן-יבנה לקנות סנדלים? הרי בכל המקומות האלה יש חנויות נעליים והם קרובים הרבה יותר מתל-אביב, פחות זמן, ופחות כסף לנסיעות".
אמא השיבה: " אנחנו צריכות להגיע גם לדודות שלך. כשנגיע לשם אסביר לך ותראי ותביני הכל"
לפנות ערב אמא שחטה כמה תרנגולות, ניקתה, פרקה אותן לחתיכות קטנות מאד ודחסה אותן לשלוש חבילות קטנות . מעצמות החזה הפרידה את ה"שניצל" ולא שמה את העצמות בתוך החבילות, את החלקים הפנימיים הקפיאה בשבילנו. ואז שמה במקרר את החבילות עם הבשר בלבד. חשבתי שגם זה נועד לנו. אחרי החוויה המפחידה עם הפקח, אצל הדודה אמא פתחה את "ארנק הגיברת" שלה שהיה קטן ומלא שמטעס של נשים והוציאה מהתחתית שלו את התרנגולות הדחוסות, שהיו עטופות בשעוונית ובעתון . הארנק של אמא נראה כאילו אין בו דבר מלבד ממחטות וצעיף, מראה, מסרק ומשקפי שמש. וכמה בשר נכנס לארנק הקטן שלה....
אמא מסדרת את הפקחים? אנחנו עבריינים? למה?
ידעתי שלפני שנים אבא הוכש ברגלו על ידי נחש, ונוצר נמק ורגלו התקשתה להשתקם. בבית החולים ביילינסון נעשו נסיונות רבים לשקם את רגלו ושקלו אפילו לכרתה. בסוף, אחרי ששכב שם, ובבית, זמן רב מאד, הצליח כירורג לעקור בתיחכום את עקב אכילס שלו, הרגל ניצלה ואבא למד מחדש ללכת – בלי עקב. כל הזמן הזה אמא ניהלה לבד את לול המטילות עם מאות עופות בסוללות ואת הרפת. לצידה כל הזמן הזה עבד פועל. הוא היה בחור רווק שהשתחרר לפני שנים אחדות מהצבא הבריטי והתקבל למושב שלנו. עד שאבא הבריא והבחור התחתן הוא עבד אצל אמא בנוסף לעבודתו במשקו, בסידור של תן וקח. אכל אצלנו, אמא כיבסה את בגדיו וניקתה את צריפו והוא טיפל בפרות ועזר לאמא בלול. עם בוא הצנע, לנו שלושת הילדים, לא חסר מזון מהמשק, אבל היה לנו מחסור גדול מאד בכסף מזומן לקניית מצרכים אחרים, בגדים ונעליים, ולשלם על מים וחשמל. היינו "עניים "מוזרים מאד - עם רכוש גדול ובמצוקה מזומן קשה. בלילות היתה אמא עובדת בנקיון בצרכניה, במזכירות , ומכרה עופות וביצים כדי להשיג את המזומנים. גם כיבסה (ביד!) לשני רווקים, תמורת תשלום. כל זה עוד לפני הצנע. היתה מאד קפדנית בתחזוקת התרנגולות המטילות. כל תרנגולת שהפחיתה בהטלה מסיבה כלשהי, חס וחלילה לא ממחלה מידבקת, איננה משתלמת ונועדה לשחיטה, לנו ולמכירה. הקונים שלה היו מהמושב, כאלה שלא היו להם לולים, והדודות שלי בערים הקרובות, והשכנות שלהן בבתים המשותפים. גם ביצים מכרה. וכך הסבירה לי אמא אצל הדודה:
"ראית, דלדלֶה, שאחרי שסיימתי את העבודה בלול, ולכבס ולנקות את הבית ולבשל, אני הולכת בערב לנקות ולשטוף בכל מיני מקומות. נכון?"
"כן אמא, ואז אורי אחי שומר עלינו וגם שכנה נכנסת לפעמים לראות שהכל בסדר"
"ואת יודעת למה אני צריכה ללכת לנקות מקומות ציבוריים?"
"כן. אורי אמר לי שאם אבא בבית חולים אז מגדלים פחות דברים במשק ואין די כסף לקנות דברים בצרכניה ובחנויות, ולשלם בעד המים והחשמל. אם עובדים אצל אחרים מקבלים שכר, כסף לקנות ולשלם על כל מה שצריך. והוא אמר שתמיד היה אפשר למכור עופות וביצים לקרובים ומכרים אבל עכשיו אי אפשר למכור איפה וכמה שרוצים כי יש צנע ומחסור ושוק שחור שאני לא מבינה מה זה, ויש בדרכים פקחים שבודקים אם יש מישהו עבריין שכן מוֹכֵר."
ואמא אמרה: "נכון. אז עכשיו צריך להישמר מהפקחים ובכל זאת למכור תרנגולות כדי שיהיה לי כסף לקנות כל מה שנחוץ, במיוחד בשבילכם, שיהיה לכם כל מה שילד צריך ואפשר להשיג גם בזמן הקיצוב אם רק יש כסף. כשניסע לעיר לפעמים בשביל כל מיני דברים יהיו לי עופות מוחבאים אבל את לא תדעי מתי כן ומתי לא . תמיד יהיה לנו מה להגיד לפקחים לאן אנחנו נוסעות, פעם סנדלים, פעם ספר, פעם מתנה לבר מצווה, פעם גן חיות. תמיד תהיה לנו סיבה נוספת לנסיעה. אסע לעיר גם בלעדייך לפעמים".
מה זה השוק השחור ועל המתעשרים ממנו אמא לא הסבירה, ולא כל כך התעניינתי. למדתי כשבגרתי מהסיפורים של ההורים. אמא רק אמרה שמכרה את העופות במחיר שווה למחיר באיטליזים, וברור שמזה היא לא התעשרה. עם הזמן העזתה גברה והגדילה את מספר התרנגולות והביצים. תיקים שלמים הובילה לעיר, וכמעט תמיד ההברחה הצליחה. היו לה גם וויכוחים עם פקחים.
חדלתי לפחד מהפקחים. ועד היום אני מצדיקה את אמא העבריינית שידעה לעבוד קשה אך גם לרמות את המדינה במצפון די נקי – בשבילנו ובשביל אחותנו שנולדה שנה אחרי המפגש הראשון עם הפקח. למדתי שהחוק והצדק אינם מוחלטים. ל"עבריין" יש לעתים סיבות טובות משלו, מוצדקות, לעבור את העברה. יש אנשים מוסריים שנאלצים להיות עבריינים. להיות שומר חוק זה דבר הדורש לפעמים להיות בעל עיסוק טוב (כמו חקלאי למשל בתקופת צנע), ושמשפחתך תהיה בריאה ויצרנית, לא מספיק שאתה חקלאי. כדאי להיות במצב שיש כסף, כי "הרָעָב מוליד גנב". במלים של מבוגרים – צריך לפעמים להיות פריבילג, כדי לשמור חוק. אין מה לעשות. זה פשר הניגוד בין שתי משפחות חקלאים - שלי ושל בן-זוגי, שומרי חוק ועבריינים.
נהלל , נובמבר 1950.
איך התחיל הפרויקט הלימודי שאבא אירגן?
ערב אחד בשעה עשר אבא לבש "מחלצות" במקום פיג'מה ועומד לצאת מהבית. ידעתי שבתקופה האחרונה אינו חבר בוועדות ולכן אינו יוצא בערב לישיבות.
"אבא , לאן אתה הולך פתאום? "
" אני הולך לישראל בֶּצֶר*" ענה לי. *(אחד ממייסדי נהלל, המזכיר באותה עת)
"עכשיו? בלילה? המדינה כבר קמה. אין יותר הגנה ומחתרות. מה אתה הולך אליו בלילה?"
"אני נוסע מחר לתל-אביב לכינוס של מרכז תנובה, לשלושה ימים. אלון ברמת גן אצל הדודה דינה, ואני צריך ממנו אישור" אמר.
"אישור לְמָה? איזה אישורים בֶּצֶר נותן?" שאלתי.
ענה: "שמע נוּנִי, עכשיו אין לי זמן. אני מאחר. כשאחזור, אם עוד לא תישן אראה לך את האישור ואסביר לך מה הוא"
הייתי מאד סקרן ולא יכולתי לשכב לישון. כל מיני הרהורי קונספירציה פקדו אותי. אבא לא היה פעיל כלל בענייני ההגנה (מחתרת!) בזמן המנדט, ועכשיו כן?
הוא חזר לאחר רבע שעה והתאכזב קצת מכך שלא הלכתי לישון. עכשיו עליו לתת לי שעור אזרחות. ישבנו ליד השולחן והוא הניח לפני את האישור, שניתן לו בשני עותקים של טופס מוכן , מודפס במכונת כתיבה. קראתי.
בראש המסמך היתה כותרת: נהלל מושב עובדים וכו' ותאריך. ומתחת כותרת משנה: לפיקוח על האספקה והקיצוב. והתוכן היה בזו הלשון:
הנני מאשר שהחבר (פה הופיע שמו של אבא ומספר תעודת הזיהוי שלו), נוסע לתל–אביב לשלושה ימים ולוקח עמו מתוצרת משקו בלבד, לצרכיו במקום שיתארח (פה היה שם משפחה וכתובת של דודתי ), לפי הפרוט הבא:
15 ביצי תרנגולת
100 גרם חמאה
500 גרם גבינה שמנה
2 ק"ג תפוחי אדמה.
היו ברשימה עוד כמה פריטים. דילגתי. למטה היתה חותמת של המושב, ושמו וחתימתו של ישראל בצר, מזכיר האגודה. "המוח'טאר".
השתוממתי. "מה זה אבא? אם אתה נוסע לדודה דינה ורוצה להביא לה תוצרת צריך שבצר ייתן לך אישור שזה משלך? לאיזה פיקוח? תמיד אתה מביא לה, ויותר מינים של מצרכים, ובכמויות גדולות יותר. מה קרה? "
אבא נאנח. "אוי נוּנִי, אנו באמת לא בסדר שאיננו מסבירים לך יותר מה שקורה במדינה, ונותנים לך להבין לבד מהרדיו והעיתון. זה קשה. מהומה כזאת במדינה עכשיו. אתה וכל הילדים במושבים ובקיבוצים אינכם מרגישים את הדברים. לכם לא חסר כמעט דבר. אתם מקבלים את רוב צרכי האוכל שלכם ישר מהמשק. אבל בשאר חלקי המדינה יש מחסור גדול. כדי שכל אדם בישראל, אישה ואיש, ילד וילדה יקבלו ממה שיש, בשוויון, לא ירעבו ולא יצטרכו לשלם הון על כל דבר, הנהיגה הממשלה משטר צנע וקיצוב. כל משפחה מקבלת פנקסים עם כרטיסים או בולים או תלושים . לפי מבנה המשפחה, נשים, נשים בהריון, ילדים, גברים, קשישים, כשהם מגיעים למכולת או לחנות מזון אחרת, מותר לחנווני למכור להם רק את המצרכים שמופיעים בפירסום ברדיו ובעיתון ובכמות שפורסמה, כי אלה מה שיש. וחוץ מהתשלום המוכֵר גם תולש מהפנקס את הבולים שמתאימים לפירסום , והמשפחה לא יכולה לקנות יותר מזה. גם לא במקום אחר. לא ראית בצרכניה? נו, אתה לא הולך לשם, רק אמא"
הבנתי מה הדבר. אמא באמת לוקחת פנקס עם בולים כשהיא הולכת לצרכניה וצריכה לקנות מצרכים בקיצוב, שאי אפשר לקנות כמה שרוצים, אורז או שעועית יבשה או מרגרינה למשל.
הפנקסים נראו כך:
"אני עוד לא מבין למה צריך אישורים כדי להביא מצרכים לדודה ופיקוח על כל אוכל" אמרתי. "זה הולך ונהיה רע יותר כל הזמן" המשיך אבא "כי יום יום באים מטוסים ואניות ומביאים עוד ועוד עולים חדשים, וצריך להאכיל את כולם. ואמריקה עוזרת לנו, שולחת לנו מזון, אבל זה לא מספיק. ויש צבא שלם של מפקחים ומשגיחים ששומרים שהדברים יעשו לפי החוק, ושהציבור ינהג בצנע כי אין בררה".
התעקשתי: " גם עכשיו אני לא מבין למה צריך אישור מהמזכיר אם אתה לוקח איתך אוכל מהמשק שלנו כשאתה נוסע למקום אחר"
"נוני, אינך שומע כל הזמן ברדיו את הסיסמאות והקריאות על השוק השחור? מלחמה בשוק השחור! הלאה השוק השחור! אל תיתנו לשוק השחור להרים ראש!? ובעיתון אינך רואה מודעות גדולות בנוסח כזה? וכאשר אתה נוסע לעיר - את המודעות בכל פינה, את התורים ליד חנויות המכולת?"
"אבא, אני רואה ושומע אבל לא מבין. בכלל אף פעם לא הייתי בְֹּשוּק. אני בקושי יודע מה זה שוק, רק מתמונות וסרטים וסיפורים. ומה זה שוק שחור? מה שחור שם?"
"טוב. אסביר לך מהו השוק השחור ולמה צריך אישור מבֶּצֶר כשלוקחים מזון העירה. אבל לא עכשיו. כשאחזור מהכינוס. ובעוד שבועיים חופשת חנוכה ואקח אותך ואת אחותך לדודה דינה ברמת גן ותראה את הדברים ממש, בדרך, בעיר"
בהשראת סרטים שראינו בבית העם וסיפורי בלשים שקראתי התחלתי לדמיין לעצמי את המערכה נגד מפלצת השוק השחור. צבא של בריונים במדים חומים עם תגים שונים ומשונים לפי תפקידם ודרגתם, חוגרי אקדחים ותת-מקלעים, אלות בידיהם ואזיקים תלויים בחגורותיהם, ועל גבם תיקים לאסוף את המזון שיחרימו. שמים מחסומים בכבישים, עוצרים אוטומובילים ואוטובוסים. עושים בהם חיפושים כמו שהבריטים עשו כשחיפשו נשק, וראיתי פעם לפני שלוש שנים חיפוש בריטי כזה במו עיני. הם פותחים תיקים של אנשים, מחרימים אוכל, כותבים רפורטים, עוצרים מבריחי מזון בלי אישורים של בצרים, או בלי תעודות אמיתיות של משלוח. שוטרים באים ולוקחים מבריחים כאלה לכלא, מחרימים מכוניות , עושים את זה בכוח ובמכות כשהנבדק מתנגד ועוד, ועוד. בלשים עומדים בתורים ובולשים שמא המוכר נותן לקונים מסוימים יותר ממה שמגיע לפי הפירסום, ואכן מוריד את הבולים. הם מקשיבים לשיחות בין אנשים בתור ומשגיחים שלא יופקעו מחירים. התחלתי להאזין לחדשות ולהודעות על חלוקת מזון ותפיסת הברחות ולנסות לסנן את מה שדימיתי שיתאים למציאות, וגם לקרא ב"דבר" את הדברים האלה ולהסתכל על המודעות והפרסומים הקשורים לצנע וחיסכון. אפילו ב"דבר לילדים" היו דברים כאלה בהתאמה לגיל שלנו. שמעתי שיש הלשנות. והשר בממשלה שאחראי לכל אלה הוא דוב יוסף, שהיה המושל האזרחי של ירושלים כשהיתה במצור לפני שנתיים, איש חכם וקפדן ומנוסה וקצת רשע.
כשאבא חזר מהכינוס הוא הסביר לי כי הדברים דומים במקצת למה שדמיינתי, אבל לא הכל היה "בצבעים שחורים" כאלה. בעיקר אמר מה הסיבות והמטרות של המאבק בשוק השחור.
"אנשים רעים ועבריינים שיש בידיהם יכולת לייצר ולייבא ולהוביל מוצרי מזון וביניהם חקלאים, תעשיינים, יבואנים, נהגים בעלי רכב להובלה או טקסים משתפים פעולה והמזון שהם מייצרים ומובילים נמכר בסתר וביוקר רב לצרכנים שיש בידם לשלם וליהנות. כל זה במקום שיימכרו למחסני המזון שהממשלה מחלקת בקיצוב, בשוויון ובזול. הם עושקים את המדינה והציבור וגורפים הון רב. אנשים כאלה צריך לעצור ולשפוט ולהעניש על פשעיהם. כשהמדינה רעבה הם מתעשרים. לא מחפשים סנדוויץ' בתיק של ילד או נוסע, רק דברים בכמות. למבריחים יש דמיון רב איך להעביר את הסחורה. האישור מהמזכיר ניתן לי כדי שאם יבדקו את חפצי ויראו את התוצרת, אָראֶה את האישור שבעצם אומר שהסחורה הזאת נועדה בשבילי , רק בשבילי, כשאהיה במקום שאליו אני נוסע, ושהיא מתוצרתנו ולא קניתי אותה. כל מי שנוסע העירה ליותר מיום-יומיים יכול לקבל ממזכיר המושב שלו אישור כזה".
ואת המלחמה "באכזריותה" אכן ראיתי ברמת גן במו עיני.
דברים אחדים לא היו לי ברורים: למשל, מה עושה העירוני אברהם שגר בעיר תל–קיץ שרוצה לנסוע עם משפחתו לכמה ימי ביקור אצל העירוני יצחק שגר בעיר תל-סתיו? הרי למארחיו שם אין יכולת לקיימו אצלם מהמזון שהם קונים בקיצוב. על אברהם לקחת עימו מזון מההקצבות שלו. ואם יתפוס אותו פקח בדרך? מה יגיד? איזה בצר יתן לו אישורים?
בתקופה ההיא הונהג קיצוב גם על ביגוד ונעליים כמסופר, וחומרי בניין ומוצרי נייר, והעיתונים צימצמו את מספר עמודיהם. ובזה חשנו גם אנו, הילדים. בבית הספר נתנו לנו מחברות חתוכות לשניים ברוחב, חצי מחברת. כשהיינו צריכים נעליים חדשות היינו צריכים לחכות שבפרסומים של משרד האספקה והקיצוב ייכתב שניתן לקנות נעליים מהסוג הנדרש, וגם לזה היה צריך בולים מסוימים. ואם רצינו בנהלל נעליים מתוצרתו של רבינוביץ' הסנדלר שלנו היה צריך להמתין שתוקצה לו מיכסה של עורות.
לשוק השחור היה גם הווי משלו. קריקטורות, סיסמאות, רכילות, הלשנות, מעשיות, בדיחות, תלונות, שירים ופיזמונים מותאמים ומקוריים. למשל:
השוק השחור/ מילים ולחן: אבשלום כהן
בואו, בואו, בואו הנה,
כאן איש אינו יודע מהו צנע.
בלי נקודות, וגם בלי תור, כאן הוא השוק השחור.
כמה זה עולה אדון, ענה לי
הי, שמעי, עזבי את הסוכר!
ולו ידעת בכמה זה עולה לי לא היית נשארת פה דקה!
אין אני עומדת על המקח אינך זוכר? הייתי פה אתמול...
עוד שיר צנע (לפי השיר – צאינה הבנות וראינה חיילים במושבה):
צנע, צנע, צנע, צאינה, הבנות וראינה פקחים במושבה. אל נא, אל נא, אל נא אל נא, אל נא תתיראינה מִפָּקָח.. ברוך הבא!!
בדיחת צנע : יום אחד שב לביתו שר הצנע דב יוסף לארוחת צהריים במהלכה הגישה לו אשתו כוס ובה נוזל לבן. מה זה? שואל השר. לבניה עונה אשתו. הממ.. טועם דב יוסף ואומר: זה די טעים. עוד היום אטיל עליו איסור, לשיווק חופשי.
תוך שנים ספורות מצב המדינה השתפר, שילומים מגרמניה הגיעו והצנע גווע לאיטו. החוויות המכוננות נשארו.
