חגי תשרי 1939. סיפור.

גדעון יפה • 10/10/2017 כניסות

סיפור. לשמחת תורה.

 

חגי תשרי תרצ"ט 1939

 

מפולין לאוזבקיסטן.

   השישה בספטמבר 1939. סוס צועד לאיטו , וגורר אחריו עגלה בדרכים לא דרכים, לאורך הגדה המערבית של הנהר בּוּג בפולין. נהר זה זורם לו צפונה, מצטרף אל נהר הוויסלה ומשם דרך וורשה  לים הבלטי. לעגלה גלגלי חישורים מעץ בתוך טבעת ברזל. היא עמוסה עד אפס מקום.  שקים, תיבות ופחים של מוצרי מזון  וחבילות של בגדים ומצעים. ועל כל אלה יושבים בצפיפות איש ואשה כבני ששים, הוא  בלבוש חרדי  אופייני . ואיתם עוד שמונה אנשים מבני שלושים ועד נערים (ראו בצילום ההמחשה).   האשה המבוגרת נוהגת את הסוס ביד בטוחה.  צירי הגלגלים של העגלה חורקים  כמו צופרים של קטר רכבת. הם  כבר   זקוקים לסיכה טובה של עיטרן וזפת, אך אין מניין לקחת ומי שיסוך.  העגלה נעה לאורך הנהר צפונה זה היום השני  , וזה היום החמישי מאז יצאו לדרך. הסוס קצת תשוש, בקושי מספיק לנוח .  אך למזלו ולמזל המשפחה, מזונו ניתן לו בשפע ממטענה של העגלה – גריסים (שעורה). בלילות נוסעי העגלה  ישנו תחת כיפת  השמיים, והסוס רעה  בעשב לידם. 

     הנוסעים מחפשים דרך לצלוח את הנהר מזרחה ולנוע עוד מאה וחמשים קילומטרים להגיע לשטח ברית-המועצות, שם הם מקווים שיינצלו  חייהם, הנתונים בסכנה. אך כל הגשרים והמעבורות הרוסים ומרוסקים. מטוסי קרב טסים ומחפשים כל בדל גשר או מעבורת שטרם נהרסו ופוגעים בהם שוב. אין קָרֵב אל הנהר מפחד המטוסים  המסומנים בצלבים שחור לבן. אלה גרמנים.                              

                                     

                                                              הנהר בוג                                                   

      העגלונית  נחושה מאד למצוא דרך לחצות את הנהר. אפשר לראות זאת על פניה ,  תחצה את הנהר ויהי מה. היא מדרבנת את הסוס העייף בכל מיני מילות זרוז ופיתוי . מצחה מכווץ ועיניה בולשות ימינה את הנהר, אולי נותר איזה שריד מגשר או מעבורת או מקום רדוד שיאפשר לחצות ברגל. עכשיו כבר סוף הקיץ . ילכו בתוך המים. הסוס והעגלה וכל אשר בה  יינטשו על הגדה המערבית.  אפשר גם לפרק את קרשי העגלה ולקשרם יחד לרפסודה והסוס ימשוך אותה, היא כבר מהנדסת . הסוס ילך במים ויגרור. עליהם להקדים את הגרמנים השוטפים וכובשים את פולין. לא ייתכן שיישארו כאן. עליהם לנסוע הלאה מזרחה. המבוגרים יותר שבעגלה גם הם לוטשים עינים אל הנהר ואל השמיים, לגלות מקומות רדודים או מטוסים מתקרבים. אם הם שומעים רעש מטוסים הם מתרחקים מהנהר שלא יחשוב הגרמני שהם מבקשים לחצותו.

    אך מעשה נסים. הנה אדם אחד שמתעלם מכל הנעשה מסביב, יושב בסירה שעוגנת על שפת הנהר, משליך חכתו למים ולידו דלי עם השלל שדג עד עתה.  אב המשפחה, רואה בדייג שליח מהקב"ה, ישועת השם, ומצפה שתתממש מאליה כהרף עין. ואילו האם , אשת מעשה, מבקשת מהדייג בסבלנות ,כולה תחנונים, שיעביר את נוסעי העגלה, כולם, לגדה השניה בסירתו. אבל הוא אומר שהוא מפחד מהמטוסים. אז היא מסבירה לו את המובן מאליו: יישארו בידו הסוס והעגלה, רוב הסחורה ורוב המיטלטלים . זה תשלום השווה את הסיכון. ומרגע שחלף מטוס יעבור עוד זמן מה עד שיגיע עוד אחד. הצל את חיינו, היא מבקשת. הדייג מסכים, מעלה אותם על סירתו ומעביר אותם את הנהר בסבבים . הביתה ישוב בעגלה וסוס , עם הדגים, המזון הרב והמטלטלים. חיים ניצלו במחיר יקר, אבל לחיים ראוי  כל מחיר.

     לנוסעי העגלה, על הגדה המזרחית, נשארו כמעט אך ורק בגדיהם לעורם . זה כל מה שנותר להם. אך חייהם ניצלו, בינתיים. אבל מה יאכלו כשייתם מה שהביאו עמם בסירה? היכן ימצאו מחסה? האיכרים בסביבה מגרשים כל אדם, כל שכן יהודי, מסביבתם. ליקטו בשדות האיכרים  פאה ושכחה . והמשיכו ללכת רגלית מזרחה, נחישותה של המבוגרת, שנראית בעיניה, משתיקה כל סימן לתלונה של  מלוויה הרצוצים. ראו שאיכרות אוספות בשטחי הבור ביצים של אווזי בר ועופות אחרים ואפילו ביצי צבים ועשו כמוהן. האב  נזעק:" מה? ביצים של צבים? הרי זו טרפה! לא יוכל יהודי שומר מצוות לאכול את אלה". ואשתו אומרת לו: "לא יאומן שיהודי השומר מיצוָת "ונשמרתם לנפשותיכם" מדבר בטמטום כזה. האמנם גררתי אתכם מעירנו  עד כאן כדי שנמות ברעב?"

   עוד יום עבר והנה צבא מגיע ממזרח – הצבא האדום. משאית עם כמה חיילים חמושים. אכן נכונה השמועה. הסובייטים כרתו ברית עם הנאצים וכל צד מקבל חצי פולין . הגבול – הנהר בוג. אין פולין. צבאה מוכה שוק על    ירך. עכשיו אנחנו בברית המועצות. הפליטים שמחים, מתחבקים, אומרים תהילים  ובהתקרב החיילים הם מוחאים כפיים. אולי נחסכו מהם עוד מאה וחמשים קילומטרים של נדודים.

   "תעודות! טובארישצ'י" אומר חייל, יורד מהמשאית לוקח ובוחן אותן:  "אתם מראדומסק, הא? פלשתם לשטח סובייטי באופן לא חוקי. אבל אנחנו צריכים אתכם. אין לנו זמן עכשיו למשפטים. אתם נוסעים לאסיה לעבוד. רוסיה זקוקה לפיתוח ואין לה די כוחות עבודה משלה. דוואי!! לעלות על המשאית". הפליטים ממש מאושרים, למרות הפקודה והבשורה . במשאית פגשו  קצינים אחדים מהצבא הפולני , יושבים כבולים. הם נלקחו בשבי וסטאלין ירצח עשרות אלפים כמותם בדם קר בשדה הקטל בקאטין שליד סמולנסק, כעבור זמן קצר.

   

משפחת פרכטר יצאה, בזכות שיטותיו של סטאלין , מהתחום בו השתוללה אחר כך השואה, אל מרכז אסיה, לאוזבקיסטן . כולל גם את התחום שכבשו הגרמנים שנתיים אחר כך בשטחי רוסיה. הם לא "ניצולי" שואה. היא לא הגיעה אליהם כלל. לא חוו אותה.  כשאנו פוגשים בתקשורת דברים אודות "ניצולי שואה" , המושג מעורפל למדי. יש הרבה דרכים להגדיר אותו, לפי האינטרסים של המגדירים השונים . ניצולי שואה, בשבילי, פרושו  אנשים שנקלעו לאזורים שאותם כבשו הנאצים או למדינות שהיו תחת השפעתם, ונאלצו להתחבא (לפעמים בחסדי חסידי אומות העולם), וניצלו מנפילה בידיהם,  או - נתפסו  בהמוניהם בעריהם ועברו שבעה מדורי גהינום בגיטאות, במחנות ריכוז ועבודה והשמדה, ונותרו למרות הכל בחיים.  

  עד שמחת תורה תרצ"ט  הגיעו למחנה עבודה.

מחנות העבודה במרכז אסיה ( להבדיל מסיביר והאזור הארקטי) היו מיועדים לכליאת אנשים שנאשמו בעברות קלות ושהו במחנות למטרות כלכליות של הקומוניסטים. הם לא היו מחנות שבהם עבדו הכלואים עד מוות, כמו אצל הגרמנים. היה קשה, קר בלילות וחם מאד ביום. קור מקפיא ושלג בחורף , מזון דל למדי, שעות עבודה ארוכות. אך לכל אסיר היה תפקיד. אבא פרכטר עבד בהנהלת החשבונות במינהלת המחנה , האם עבדה במטבח במחנה מטעם המפקדה. הנשים עבדו בשדות, במרפאות ובבית חולים וגני ילדים של הכלואים , הצעירים עבדו במסגריות ובנפחיות ובהנחת פסי רכבת, סלילת דרכים ומתיחת כבלי חשמל וטלגרף. והנערים - שוליות. לא נענשו באכזריות על כל עברה.  המצב היה קשה יותר כאשר הנאצים פלשו לרוסיה ביוני 1941. אז העביר סטאלין אל כל התעשיה הכבדה לאסיה ואנשי המחנות עסקו בהקמה מחדש של המפעלים, עד שהרוסים החלו לגבור על אויביהם, בעלי בריתם זה לא מכבר, ולהסיגם לאחור. אפשר היה להחזיק מעמד. המחנות לא היו שמורים או מגודרים בקפדנות כי לא היה לאן לברוח. קבוצות שיצאו לעבודה מחוץ למחנות היו מלֻווֹת בשוטרים חמושים, נוסף על המהנדסים והמפקחים הרוסים. לא מפתיע היה לראות אסיר מפעיל דחפור או עגורן.

   רק  שבוע לפני המפגש הזה עם הצבא האדום עוד חייתה משפחת פרכטר מהעיירה קרסניסטאב בפלך ראדומסק חיי שלווה ונחת בעיירתם. ביחסים טובים למדי עם שכניהם הגויים ובמצב כלכלי סביר. היתה להם חוה  קטנה, שלושה וחצי דונמים, ששכנה על גדתו של נחל שסיפק את המים. האם, אסתר, טיפלה בה. היו בה קצת עצי פרי וגינת ירקות,  שלוש פרות , תרנגולות ואווזים . האב , ברוך, אחרי שסיים לימודים בישיבה למד הנהלת חשבונות ועבד במשרדי הרכבת ושימש חזן בבית הכנסת המקומי. לא היו עשירים אבל לא חסרו דבר. רדיו לא היה מצרך עממי, עיתון לא קנו. חדשות שמעו במשרדי הרכבת וקראו בעיתונים שבהם עטפו את הדגים המלוחים. אך זה היה מספיק כדי לדעת מה מתרחש אצל השכנה גרמניה, על הפרץ האנטישמי שיוצא משם, ועל ההכנות למלחמה שהולכות ומתרחבות. יעקב פרכטר, הבן הבכור הצטרף לקבוצות הנוער הציוניות ובסיום הגימנסיה, כבר חמש שנים לפני יומֵנו בספטמבר 39, עלה לארץ ישראל, עבד בבניין בעיר העברית הראשונה, והצטרף לאירגון ההגנה. מי שתמך בו וצייד אותו בממון לצורך עלייתו ארצה  היה דווקא סבו ולא אביו, שהיה קצת אדיש למשמע הבשורות הרעות מגרמניה.  שמע בקול הרבנים המזהירים "שלא לעלות בחומה". כל הנוער הלא חרדי הצטרף לתנועות הנוער הציוניות.

בהיותו גברתן ובוגר גימנסיה נקרא יעקב על ידי אירגון ההגנה להתגייס למשטרה הבריטית . הפך לשוטר. מרגל מטעם ההגנה אצל השלטון הבריטי. אחותו יפה, הצעירה יותר לא השיגה סרטיפיקט ועלתה ארצה בעליה ב' והשתקעה בכפר גלעדי. אח נוסף התכונן לעלות. המתין לסרטיפיקט בריטי אבל תכנן גם לנסוע ברכבות  לאיטליה או צרפת ולנסות מזלו בעליה "בלתי לגלית".

 

      במשפחת פרכטר לדורותיה האחרונים, חשוב לציין, כל הנשים למדו קרוא וכתוב, וחלק מהן למדו בגימנסיה. הגברים למדו בחדר ובישיבות ואחר כך עסקו במה שהזדמן. נשים לא עבדו מחוץ לביתן. הנאורים יותר הם ששלחו את ילדיהם לבתי ספר.

    הנשים ידעו לקרא, ומעיתוני הדגים המלוחים למדה אסתר על המתרחש באירופה ובמיוחד בשכנה גרמניה. נפלו עליה דאגה  גדולה ופחד . בדמיונה תיכננה דרכים לעזוב את פולין לפלסטינה ויהי מה, ונחושה היתה לעשות זאת. התקשתה לישון בלילות אך את בעלה האדיש, המאמין בבוא המשיח והמזלזל בדעתה, ואת ילדיה , לא שיתפה. רק את  הגדולים יותר.

       אספקת רוב מוצרי המזון בעיירה היתה בידיו של סוחר, רוכל אמיד, שברשותו היו גם סוסים ועגלה. הוא עבר ברחובות העיירה בזמנים קבועים עם עגלתו רתומה לסוס ומכר את כל המצרכים. היו לו על עגלתו שמן וקמח ואורז וכוסמת וגריסים וסוכר וקפה וקטניות ועוד. עופות וירקות קנו התושבים ביום שוק שבועי מהאיכרות שבסביבה. בעיירה היה שוחט, היה רב.. 

       והרוכל היה בעל חושים פוליטיים מחודדים ואזניים כרויות והבין שמשפחת פרכטר, בהשפעת החדשות מגרמניה ובעקבות ההגירה של שניים מילדיהם, יעזבו בעתיד הלא רחוק. וכך אמר לאסתר: " אני מבקש שתמכרי לי את משקכם וביתכם אם יום אחד  תחליטו שאתם עוזבים . אשלם בעין יפה. אל תחפשו מישהו אחר, אני ארבה במחיר".

         בסוף  היום הראשון של הפלישה הגרמנית לפולין הימרה אסתר הימור נכון – הגרמנים ינהגו בנו כמו ביהודים אצלם. וזה עוד לא הסוף. המצב שם עוד יחמיר וחייהם בסכנה. והסכנה תחול עכשיו גם יהודי פולין. התכנית שלנו לעזוב את פולין , אפילו לא לפלסטינה, צריכה להתבצע מיד! לרוסיה. ומיד התחילה לפעול בבהילות ובמרץ כאילו כפאה שד.

     מצאה את הרוכל ואמרה לו: "אנחנו עוזבים מחר בבוקר.  לא נמתין לגרמנים. קח את כל מה שיש לי . החווה, הבית, הכל. אני מוכרת לך כפי שביקשת".

"אבוי. כל כספי מלבד קצת זהב מופקד בבנק וגם אם אצליח להוציאו, כסף פולני, הוא כבר לא יהיה שווה כלום. בשום מקום. איך אשלם לך? אולי לא תמהרי, נראה מה יקרה עם המטבע? "

"אל תשלם לי בניירות, או בזהב. חיינו יקרים לנו. שלם לי בעגלה עם הסוס וכל המצרכים שעליה. זאת תהיה העיסקה. אתה כמובן רק מרוויח למרות שלא התכוונת לעשוק אותנו. אנחנו מחליפים."

הרוכל לא ידע את נפשו. השאיר בידיה את העגלה  והסוס, במקרה סוס משובח, ואץ לקרא לבני משפחתו שיאיישו את הנכס הננטש לפני שיבזזוהו. רק נתן לה כמה הוראות איך לטפל בסוס.

זמן קצר אחר כך חזר האב ברוך מעבודתו, ואסתר סיפרה לו על תכניתה: להעמיס את המשפחה על העגלה עם מצרכי המזון ולאוץ מזרחה, לברית המועצות. הוא הגיב בזלזול.

"מה את חושבת לעצמך? למה כל זה? ממה את מפחדת? את חסרת אחריות. נוביל את כל המשפחה בלי דעת לאן? לא יקרה פה דבר. הנפלה שערה מראשו של יהודי בגרמניה? הכל יעבור, היטלר ייפול.."

הרימה עליו את קולה: "אני אקח את כולם ואסע ואתה תישאר לך פה ברכוש שכבר איננו שלך ועוד יום תתחיל גם אתה לרוץ, ברגל, מזרחה."

"סיפורי אלף לילה ולילה" . אמר לה לעיני ילדיהם. "כבר מחר בערב אראה אותָך חוזרת עם כולם כל עוד נשמה בך. את תנהגי סוס לרוסיה?"

      אסתר אירגנה את ארבעת ילדיה, ביניהם שתי בנות נשואות ובעליהן, ושני אסופים שחיו בביתה, העמיסו בגדים ושמיכות ועם שחר יצאו לדרך וברוך נשאר בביתו ויצא לעבודתו, בטוח שיראה אותם חוזרים.

נסעו מזרחה בדרכים עמוסות נמלטים שנסעו לכל הכיוונים , בדרכים מופצצות והרוסות. בערב היום השלישי בטרם נרדמו הגיע לשם נושם ונושף האבא ברוך. תפס טרמפים.

  "איך ידעת למצא אותנו?" שאלו אותו ילדיו בעודם מחבקים אותו. "הסתכלתי במפות במשרדי הרכבת איזה דרך  היא הקצרה ביותר שמובילה מזרחה אל הנהר. ומשעברו יום ולילה ועוד חצי יום ולא שבתם חרדתי לגורלכם. רק ה' יודע, כך חשבתי, היכן אתם תקועים עם סוס מת או עגלה שבורה. והתפללתי כל העת ויצאתי לדרך, להצילכם. ואנשים טובים, גוי אחד שהכרתי, עם אוטומוביל, שהיו לו תיקים במשטרת גרמניה וברח מהם, הסכים לקחתני עימו, אסף אותי בדרך. "

    ואסתר אמרה לו בשקט , שלא ישמעו ילדיהם: "אני אסלח .לא אשיב לך כגמולך על שביזית והשפלת אותי לעיני המשפחה. גם לא על אדישותך וחוסר האחריות שלך לגורל משפחתך. לא חונכתי בישיבה לזלזל בנשים ולהשפילן. בבית הספר בו למדתי, למזלי, היו אמנם כתות נפרדות לבנים ולבנות, אבל שם למדנו שבני זוג חייבים לכבד איש את רעותו. ותודה להורי שכבר הגיעו אל הנאורות ושלחוני לשם, שלא כמו כל נשות החרדים החסידים שלא למדו תורה  וגם לא קרוא וכתוב. אינני שוכחת שסרבת לתת לשני ילדיך שבארץ ישראל כסף לנסיעה לשם. אבי עליו השלום הוא זה שנתן. מעתה ואילך תהיה "ילד טוב" ותעשה מה שאומר לך. ואם לא כן אשליך אותך מהעגלה והגרמני ימצאך עד מהרה" . ברוך הרכין את ראשו אבל לא הוא זה שיודה בטעותו בפני אשתו. שנים רבות אחר כך הודה שיצא לדרך כי פחד כשראה לאן המלחמה מתקדמת ואז יצא לדרך מזרחה, לאו דוקא מחשש למשפחתו. לא עברו ימים  וממילא במחנה הסובייטי לא היתה משמעות לחיי משפחה ומי הקובע.

    למחרת בבקר יצאו לדרך לחפש מעבר לחציית הנהר. ואכן חצו תמורת ההחלפה הנוספת, ההכרחית. סוס ועגלה, מלאי מצרכי מזון ומיטלטלים - תמורת הצלת חייהם. החיים תמורת כל דבר חומרי שהיה ברשותם , והעיסקה  השתלמה לכל הצדדים, עד עכשיו.

   בארץ ישראל נשא הבן הבכור, השוטר יעקב, כבר שלוש שנים קודם לכן לאשה את טובה לבית דוידוביץ', שהיתה חברה בנוער הציוני בעירה באותו אזור בפולין. גם היא עלתה  מיד בסיימה גימנסיה . בנם הבכור אורי היה בן שנתיים וטובה רצתה לקחתו באמצע 1939 לביקור בפולין כדי שמשפחותיהם יכירהו. חברים חשדנים ופיקחים בארץ מנעו את הנסיעה הזאת. מזל. חודש לאחר תום המלחמה נולדה להם עוד בת , היא  רעייתי.

        עם פרוץ המלחמה נותק הקשר בין הארץ לבין  המשפחות בפולין. על אלה שהגיעו  לאוזבקיסטן ידעו רק זאת: לא נפלו בידי הגרמנים. אך טובה לבית דוידוביץ' איבדה כל קשר עם בני משפחתה. בסוף המלחמה חודש הקשר עם הנמצאים באוזבקיסטן, בני פרכטר. כולם שרדו את המלחמה. אך לא נוצר קשר עם משפחת דוידוביץ' .  בני דוידוויץ'  ידעו כמובן שביתם טובה בארץ, נשואה, אם לילד, והיה ברור שאם נותרו בחיים היה נוצר קשר ביניהם  לבין המשפחה בארץ. אך כשלא נוצר קשר הרע מכל זעק: כולם ניספו.  שיגרת היום בבית פרכטר, שהתיישבו בביצרון שליד גדרה, כללה יום יום בשעה אחת בצהריים, האזנה דרוכה , שקט מוחלט שרר בבית, לשידורי המדור לחיפוש קרובים של הסוכנות . שמא נותר מישהו. אך לא נותר. רק שנים רבות אחר כך התגלו שני קרובים רחוקים במקומות שונים בארץ.

        דמיינו לעצמכם מצב כזה: יום אחד, ביולי 1945, חודש אחרי הולדת הבת מתברר סופית למשפחת פרכטר ולטובה  שאיש ממשפחתה הגדולה בפולין לא נותר בחיים. היא היחידה שיצאה בזמן והשואה לא השיגה אותה. לא סבא וסבתא, לא אב ואם ודודים ואחים ואחיות ואחיינים. לא נותר איש. את ההשלכות שהיו למציאות המחרידה הזאת על טובה ומשפחתה, הרגשיות, המעשיות, הכלכליות, לא נתאר בסיפור הזה. הרבה חיטוטים לגילוי קורות הניספים נעשו בידי צעירי  המשפחה, הדור השני, וגם הצליחו. הרבה רגשי אשם והכאות על חטא ונסיעות לפולין לעבודות שרשים היו אחר כך. לזה יוקדש סיפור נפרד. כבר כותב.

      בסוף שנות הארבעים התאפשר ליהודים מפולין שנמצאו בברית המועצות לשוב לפולין. רבים ניצלו את ההזדמנות .גם פולין איפשרה ליהודים לצאת, אך בטרם הכרזת המדינה שערי הארץ היו נעולים בפניהם בידי הבריטים. נעשו אין ספור נסיונות עליה "בלתי חוקית"  דרך הים וברבים לקחו חלק הפרכטרים. כל הניסיונות נכשלו פרט לאחד (אניית המעפילים 'שבתאי לוז'ינסקי'). הבריטים כלאו את המעפילים בארץ ובקפריסין. אך עם קום המדינה כולם  הגיעו ארצה זה אחר זה, משפחה אחר משפחה וביניהם כל בני משפחת פרכטר יוצאי אוזבקיסטן.  הם נקלטו בארץ בביתה הצנוע של משפחת פרכטר מביצרון.

     משפחת פרכטר מביצרון איבדו את כל קרוביהם בני דוידוויץ'.  כולם נספו בשואה. לא היו ביניהם ניצולים. במשפחת פרכטר-דוידוויץ, אין "ניצולי שואה". מי שנמלט , גם ברגע האחרון ,  לא היה שם  ומי שאֵחָר ונשאר שם נרצח, נספה, לא ניצל. אין במשפחת פרכטר דוידוויץ' "ניצולי שואה".

     לסיפור הזה אפשר להוסיף עוד הרבה פכים קטנים, עצובים ושמחים, מעניינים גם כהיסטוריה וידע עם. אך גם כל אלה ראויים לסיפור משלהם.

      אסתר וברוך פרכטר חיו בישראל.  רוב הזמן  בכפר גלעדי, ונפטרו באמצע שנות ה-60.

                                              

                                            אסתר וברוך פרכטר , פולין 1937

 

 

image001