מושב נהלל

המשך הסיפור: אל ילדי הגן. חלק שני.

המטרה: הילדים

 ההשתלמויות הבאות היו אמורות להתחיל בשעות אחר הצהריים, לפי המרחק מביתי או מ"אהלו" למקום המפגש. למפגש הראשון עם הקבוצה הראשונה ברקפת, יצאתי מוקדם, כדי שאספיק למצוא את המקום, להיפגש עם האחראית, להכניס  לחדר את הפריטים שהבאתי עימי ולארגנם.

    בזמן הנסיעה הרהרתי. הצלחתי יפה עם הקבוצה הראשונה באהלו ובטבריה, במידה רבה כיוון שנפלתי עליהן בהפתעה בזמן ובמקום שממילא היו בו, וכיוון שצץ ל'ארגנטינאית' הרעיון לנצל את הזמן שהתפנה לדבר שהסכימו ששווה לפחות לנסותו. גם ההרצאה המקדימה שנתתי עד שהערכה תגיע, משכה את ליבן וגם למדו וגם נהנו וגם ראו מייד את התועלת האפשרית. מי יערוב לי שעם הקבוצות הבאות הדבר יחזור על עצמו? התענגתי על "מים פושרים", וזה הצליח. מניין לי שהקבוצות הבאות תהיינה כאלה? לא יהיה נעים להיכוות ב"רותחים". אבל הרגעתי את עצמי  שאל לי להתנבא. אגיע אל הגשר ואז אחשוב איך, ואעבור אותו. כשהגעתי מצאתי שם רק את הגננת האחראית. בנות הקבוצה הגיעו אחת-אחת, כמעט כולן באיחור כזה או אחר. סימן רע.

כבר במפגש הראשון והשני הסתבר שהאווירה שונה לגמרי מזאת שבאהלו  ובטבריה. בהתנהגות המשתלמות הורגשה אי-נחת מכך שנכפתה עליהן השתלמות שלא רצו בה כלל. אם כך – נפלתי לרותחים! התחילו לרמוז רמזים ולזרוק הערות בנוסח הזה:

אתה לא גננת - אינך מבין.

לא למדת חינוך גיל הרך ולא עבדת בזה.

כל מה שאתה מלמד אותנו זה פיסיקה, שאנחנו לא צריכות.

"הוראות ההפעלה" שלך לעבודה ומשחק עם ילדים – זה רק תיאורטי.

אנחנו לא מסוגלות לתכנן ולהעביר דברים כאלה.  

נראה אותך בא בעצמך לגן ומפעיל את הילדים בצורה שאתה מציע לנו, נראה איך הם יקבלו את זה ומה תהיינה התוצאות.

היתה לי אכזבה גדולה מהן ומצאתי את עצמי רותח מכעס. השקפתי היא שהוראה, ולא משנה באיזה גיל מצויים הלומדים, היא קודם כל עניין של כישרון שנולדים איתו (ואם לא, אבל אז אפשר לנסות לפתחו), וגישה נכונה אל אנשים צעירים, ואפילו צעירים מאד. מדובר ביכולת ליצור עימם תקשורת טובה ולזכות באמונם. אלה לא פחות חשובים מאשר השכלה וידיעת החומר. גם אם כסטודנט קבלת את הציונים הגבוהים ביותר, אין זה מבטיח שתהיה מורה מצטיין. הוראה זקוקה ליצירתיות. היא אמנות ואין בה מקום לעצלנים.    

עם תחילת ההתבטאויות האלה, שקלתי את שתי האפשרויות שראיתי לנגד עיני. האחת - להתאפק, "לבלוע", להכיל, ולהמשיך ללמד למרות אווירת העוינות. השנייה – לקפוץ ל"מים הקרים", שהם ילדי הגן. להגיע לגנים ולעשות בעצמי את העבודה איתם נוכח עיניהן הבוחנות של הגננות. אולי היתה בכך התרברבות, אבל הייתי די בטוח ביכולתי להצליח בהדגמה, ובכך לשכנע את כל הספקניות. בחרתי באפשרות השנייה, ועדיין לא ידעתי מה בחרתי.

אמרתי להן: "אם כך אתן אומרות, גננות יקרות, אז החל מהשבוע, בכל יום ששי אבוא אליכן.  כל פעם לגן אחר. בהתנדבות, כי בוודאי אין תקציב לפיקוח בשביל זה. המפקחת בוודאי רק תברך. השתדלנה לארח זו את זו בגניכן בימים ובגנים שאבקר, כדי שנחסוך. כל מי שרוצה שאבקר אצלה בגן, תיתן לי פרטים ותקבע איתי תאריך. אני אעבוד בעצמי עם הילדים. אני גם אדגים לכן איך עם קצת רצון ויצירתיות וידע אפשר לבצע את רוב הפעילויות אפילו בלי ערכות למדע בגן. בוודאי שגם הפעילויות האלה שאצור יהיו בהשראתן. ואני מקווה שאחרי שתראו את הילדים פועלים, תירצו להמשיך ולעשות בעצמכן."

המפקחת כמובן הסכימה, ובירכה. הן עשו רשימה והתחלתי. ודווקא אצל המתלוננת הבולטת. 

למען האמת, למרות הביטחון שהפגנתי, היה לי גם חשש מסוים. ידעתי שאני חייב להצליח ולתת דוגמאות מוחשיות יותר מאלה "התיאורטיות" שעליהן התלוננו, כדי לשכנע אותן וכדי ליצור אצלן קצת מוטיבציה. החלטתי שאקח איתי בפעמיים הראשונות את רעייתי, מורה בגמלאות לחינוך מיוחד, לגנים, כדי שתצפה בשקט ותיתן לי הערכה. רציתי לשמוע מפיה האם מתאים לעבוד עם ילדי גן או לא. בדרך חזרה הביתה, בתום הפעילות היא אמרה לי: "לך, לך על זה, זה מתאים בשבילך. אתה ממש נולדת לזה".

   הביקורים בגנים נעשו דרך קבע עם כל המחזורים הבאים של המשתלמות מייד מההתחלה, עוד לפני שתעלה התמרמרות על 'תיאורטיות'. עבדתי כך עם עוד תשע קבוצות במשך שנה וחצי. בתום ההפעלות, כמעט כל אחת מהקבוצות עשתה עמי מסיבת סיום, או ביקור באתר טבע, או מסעדה. או לפחות נפרדה ממני בתודה כתובה בדף הוקרה.

      אני חש מחויבות לציין במיוחד את הגננות מהכפרים הבדואים והצ'רקסים שהשתלמו אצלי. הן באופן בולט היו מהיותר אינטליגנטיות, משכילות וחרוצות בהשתלמויות. וזאת למרות התנאים הירודים שמהם סבלו גניהן, בעיקר בשל מחסור בציוד. גם אותן ביקרתי בגנים. את הילדים הפעלתי בערבית המשובשת שלי ועם תרגום סימולטני של הגננות, שכולן דיברו עברית טובה. גם בהשתלמות ברקפת היתה בדואית אחת, מהכפר דמיידה, יחידה בין כל היהודיות. היא הופיעה להשתלמויות בשמלה לבנה מבהיקה, עד קרסוליה, שרוול ארוך, ועטתה שביס לבן. רק פניה היפות, המאופרות להפליא, נראו. הגיעה בעצמה עם רכבה מכפרה. כל שאלה מדעית ששאלתי, הרימה יד והשיבה נכון. שאלתי אותה בהפסקה מניין כל הידע שלה. היא חייכה חיוך ביישני ואמרה: "אתה לא צריך להתפלא, המורה. את הבגרות, לפני שהלכתי לסמינר לגננות עשיתי בחמש נקודות פיסיקה ומתמטיקה בתיכון, של הכנסייה, בנצרת". לי היה זה רגע מכונן. מאותו רגע ואילך כשאני פוגש או סתם רואה אישה ערביה, אני מנטרל את עצמי מלהתייחס ללבושה כמרמז עליה משהו. כל אחת, גם אם לבושה שמלה ארוכה ושביס שרק פניה נראות, היא אישיות בפני עצמה, ולא סתם אישה מסכנה שנאלצת לכבד את המסורת. היא עשויה להיות משכילה, דוקטור או כל דבר אחר. הלבוש אינו עושה את האדם. ההכרה הזאת חשובה לי לא פחות מכל יתר התובנות והסיפוקים שרכשתי בעיסוק הזה עם הגננות.

והיתה ההצלחה עם הילדים, שנתנה לי הרגשה נהדרת אבל גם מוזרה. נדמה היה לי שזה הולך קל מידי. למרות הביטחון שחשתי לפני כניסתי לגנים, היו לי חלומות רעים בהם משול המסע אל ילדי הגן כמסע ביער-עד. בידי מצ'טה ואני פורץ דרכי בזיעה. והנה, במקרה הזה, "חלומות שווא ידברו". השביל שאני מבקש לפרוץ נפתח לפני מעצמו. כאילו מישהו כבר פתח לי אותו. ובעודי תוהה ומתפלא, נזכרתי: אברהמלה.

 אין דבר נפלא יותר בהוראה מאשר ללמד ילדי גן. הרבה זוגות עיניים חפצות ידע מביטות בך והאוזניים כרויות להאזין. רק תדע לבחור נכון את המטרה והדרך: הטריקים הנכונים והמילים הנכונות והמשחק הנכון, והם כולם שלך, כחומר ביד היוצר. שאל נכון ותוכל לצפות לתשובות חכמות. חשוב כל הזמן אין לא להיות משעמם. דרבן אותם לחשוב וסייע להם קצת לנסח את תשובותיהם. לא תארך השעה ותוכל לחוש את התוצאה כשהיא הולכת ונבנית. תראה את השמחה שלהם לרכוש ידע חדש. העיניים יבריקו. ובעקבות כל אלה, לא תאחר להגיע תחושת הסיפוק וההצלחה. הנה כך - ילדי הגן לומדים מדע.

כן, גם זה נכון. יש מפריעים ומציקים ופרועים, מושכים בצמות. יש בעלי לקויות ומנתקי מגע אחרי דקות ספורות. אך נוכחות הגננת וסיוע פעיל שלה, כמי שלומדת כמותם ומיד מלמדת, ובו בזמן שומרת על המשמעת, מגמדים את הבעיות.  

    לדוגמה - אותה פעילות שתיארתי בסיפור הקודם, של הכבישים והמראות, עשינו עם הילדים בגנים. ועוד הוספנו כהנה וכהנה לפי יזמת הגננות, עם הציוד שבערכות ובלעדיו. מה היו ההבדלים בין הגננות לילדים: הריסון והשפה. בסך-הכל ראיתי שהילדים דמו מאוד לגננות. חלק מהילדים עבדו וחלקם צפו, לסירוגין. אבל להבדיל, דבר לא עזר להרגיע את הרוחות, לרסן את ההתלהבות ולהשקיט את  מתן העצות, למתן את הצחוק, לעצור חריצות יתר, וזינוקים להשיב תשובות. זר אם היה נקלע לסיטואציות היה חושב שיש כאן התפרעות כללית. שיחקנו במראות שברחובות וגם בקופאי של המכולת ששומר בעזרת המראות על הסחורה בחנותו, מפני הגנבים.

ואז, ב-1998, יצאתי לגמלאות. הסמינר הפך למכללה ולי אין דוקטורט. הייתי בן 57 והחלטתי לא להמשיך לתואר שלישי. ובנוסף, המכללה עברה לקצרין ברמת הגולן וזה כבר היה רחוק מדי בשבילי. המגע השוטף עם ילדי גן, הגיל הכי מתאים לרכישת השכלה, נפסק, כי המפקחת לא יכלה לפי התקנות להעסיק אותי יותר כמרצה אורח. לא עזרו התחנונים שלה אל הביורוקרטים.

אני סבור שלולא הלכתי לגנים הייתי באמת מחמיץ את לב-הנישה הזאת בהוראה.

והם היו חסרים לי, הילדים.

פריצת דרך חדשה הסתמנה כאשר נכדי הבכור חגג יום הולדת ארבע בגנו, ב-2006 בבית שערים.  שבוע לפני החגיגה, באה אלי בִּיתִי, היא אמו, בתחינה: "מקובל בגן שלו שההורים של בעל השמחה עושים לגן הפעלה כלשהי – הצגה, סיפור , סרטון, משחק, מצגת. אין לי מושג איך עושים את זה, ואני לא רוצה לבייש את הילד. התעסקת כל כך הרבה עם ילדי גן וגננות, עשה את זה בשבילי".

עשיתי. בשמחה. סיפרתי להם סיפור שהרבה תופעות טבע בו. סיפור מאויר שהכנתי בעצמי מראש, על דפי ענק, כי לא היו לי אז אמצעי המחשה אחרים. הסיפור דרש מעורבות חשיבתית רבה. והיא אכן היתה. אחרי החגיגה כשקמתי לעזוב, קפצה הגננת וחסמה לי את הדלת ,דרך לצון: "רגע-רגע. אתה לא הולך אדון סבא גידי. ייתכן שזה אתה? ההשתלמויות לגננות על מדע בגן?" "כן, זה אני", עניתי. "אז אתה  חוזר לעבודה, למקצוע. אז פספסתי אותך ועכשיו אני מזמינה אותך. בוא נשתף פעולה. היכנס אלינו לגן לעתים מזומנות ולמד את הילדים, את הנכד שלך. אני מבקשת את זה קצת אחרת מאשר בהשתלמויות, לא מדע טהור, "תלוש", אלא בהתאמה לתכני הגן לאורך השנה".

 התמלאתי תחושה של התעלות. היא מחזירה אותי למסלול שאבד לי! אצלה בגן כבר לא רק לימדתי – שם גם למדתי לשוחח עם ילדים בני חמש שיחת חולין. שוב עלה בי אברהמלה. רכשתי ציוד כמו מקרן ומחשב נייד, בניתי ציוד תוך ניצול כישורי ורכשתי עוד ועוד ניסיון. נתתי לה בגן גם שנה "בלאש" כשנכדי שם סיימו אותו.

חזרתי לגן לעתים תכופות, ללמד את הילדים מתכנית הגן ונושאיו בגישה מדעית. לא חסרו כאלה. וזה נמשך עד היום, שנת 2017, במספר גנים לסירוגין, ויימשך לפחות עוד שנה, עד שנכדת זקוני תסיים את הגן ב- 2018. ואולי גם אחר-כך, אם יהיה עוד כוחי במותני.  

הפעילות האחרונה שעשיתי בגן היתה בסוף יולי השנה. הנושא היה, לבקשת הסייעות (בקיץ הגננת בחופשה) - הכלבים. ביות הזאבים והברירה המלאכותית  להפיכתם לכלבים (אבולוציה מואצת), ופיתוח כישורים של כלבים לתועלתנו. בסיום שיחה, עם מצגת שכללה הסבר על כלבי הנחיה לעיוורים ועל האמון שחייב העיוור לתת לכלבו, התחלקו הילדים לזוגות. בכל זוג התקיים חילוף תפקידים. הם יצאו לחצר, שמלאה מתקנים ומשחקים שכל אחד מהם הוא מכשול פוטנציאלי. אחרי הדגמה שעשיתי עם ילד מתנדב, כשאני העיוור והוא הכלב. בכל זוג נקשרו עיניו של אחד והשני העמיס על עצמו ילקוט גב (רתמת נחיה). כולם התכנסו בנקודת יציאה. העיוור נתן הוראה ל"כלב" לאן הוא רוצה להגיע בחצר, והוא הובילו לשם, תוך הקפדה על כל הכללים – עצירות, ישיבה ושאר סימנים שהוא נותן (כביש, מדרגות, התנגשות צפויה עם עובר ושב). אחר כך התחלפו. השגחנו עליהם בשבע עיניים. ראינו שלכל "עיוור", לאחר ההסברים שקיבלו, היה אמון ב"כלבו". אף ילד לא נכשל או נתקל בילד אחר. שבחים רבים חילקנו להם, והמשכנו במשחקים אחרים שהדגימו כישורים נוספים של כלבים.    

יש הבדל גדול בין כניסה חד פעמית לגן (להדגמה לפני גננות), לבין כניסה שגרתית לאותו גן, כל השנה, אחת לשבועיים שלושה לביצוע פעילות שפעמים רבות נושאה הוא על פי יזמת הגננת. עלי לפתח את הנושא ולרקום עבורו עור וגידים. לקראת כל פעילות עלי להשלים ולאסוף ידע וללמוד בעצמי ולתכנן פעילות . התהליך הזה כולו נותן הרבה טעם ועניין לעבודה.

הגננות באותן פעילויות תמיד אומרות שהן לומדות לא פחות מהילדים. אשרי שכך הדבר. 

הרבה פעמים אני נדרש להכין פעילות שהיא בנושא או אופי שבעבורי זו פעם ראשונה בחיים. זה אתגר. את הדרדקים אי-אפשר למרוח. הקשר המתמשך גם מביא לכך שאני מכיר את ילדי הגן בשמותיהם.  

אני חש צורך להשלים את הסיפור הזה בעוד משהו -  תפילת אשכבה למפעל המדע בגן, שחיסל השר זבולון המר כשירש את שולמית אלוני. כי לדעתו "חשוב קודם כל שנהיה יהודים יותר טובים". הערכות ממשיכות לנוח על משכבן בשלום במחסנים או פוזרו על ידי הגננות לכל רוח במרחבי הגנים. תקופתו הקצרה של יוסי שריד במשרד החינוך לא  הספיקה להתלבש מחדש על הנושא. חבל. הלוואי ויבוא משיח צדקנו ותהיה תחיית המתים לחינוך המדעי בגנים.

היום במיוחד יש לחשוב, להשתדל, לחתור - ששר חינוך יהיה חילוני. 

וככל שעוברות השנים, הולך וגובר בי הביטחון כי בדרכו של אברהמלה אני צועד. מבכורי הבנים של הדור המייסד בכפרי, מחנך בפועל, אידיאולוג, חייל בצבא הוד מלכותו, ליצן גדול, נהג משאית כבדה, זבן ו"גננת". הוא הלך לעולמו בדמי ימיו. מתווה הדרך שלי. מי יגלה עפר מעל עיניך, אברהמלה, ותוכל לראות את בן טיפוחיך  בשביל שסללת לו.