סיפורים. 1945-52

גדעון יפה • 23/11/2017 כניסות

גרעין בורוכוב באלטירת-ביסאן

 

ביום השלושה ביוני 1945, בשעת צהריים, נסעה משאית קטנה על הכביש מעין חרוד לעפולה, עמוסה גבוה עד קצות הסולמות בשקי גרעינים של חיטה קצורה טרייה. ציריה גנחו מכובד המשא, והנהג ניסה בכל יכולתו המקצועית להאיץ אותה ככל האפשר. בקבינה לידו, ישבה וגנחה אישה צעירה. כבר שעות אחדות מאז תקפו אותה צירי לידה, והלידה ממש קרובה. המושב עליו ישבה כבר היה רטוב ממי השפיר שירדו. שעות ציפתה בביתה שהמשאית תגיע כדי לקחתה לבית החולים בעפולה ללדת בבטחה, אך הנהג לא ידע כל זאת. טלפונים ניידים לא היו. כשנכנס לכפר קח את טובה מהר לעפולה, לפני שתצטרך להיות מיילד באוטומוביל שלך. כן! עם השקים!" אמרה לו האחות בכפר. 

הנהג נסע דרומה בדרך העפר המובילה  לעין חרוד, עלה שם על הכביש וניסה לטוס, ככל יכולת המשאית. כשהגיע לכניסה לבית החולים התיר לו השומר לנסוע עם המשאית עד מדרגות הבניין ובעצמו רץ להזעיק את הצוות הרפואי.

  

על מדרגות בית החולים ילדה טובה בת, ונקרא שמה בישראל דליה, וזאת אני.

 

    אחרי ימים ספורים חזרה אמי הביתה ביחד איתי, הפעם בטקסי. הימים הבאים לא בישרו טובות, לי, לאמי טובה ולאבי יעקב.

    

   למה?

גרנו אנו, ועוד כ-20 משפחות כמונו, חלקן עוד ללא ילדים, בשוליו של כפר ערבי ושמו אלטירת-ביסאן ששכן ברמות כוכבא שבגליל התחתון המזרחי, שבעה קילומטרים צפונית מערבית לעין חרוד, ושבעה קילומטרים דרומה מכפר תבור ובתווך ואדי בירה, הוא נחל תבור, והמבין יבין. הורי היו חברי גרעין להתיישבות של תנועת המושבים ושמו "גרעין בורוכוב".

      

   בכפר ערבי? הכיצד?

ב-1943 הקק"ל רכשה את  הקרקע של  רוב תושבי הכפר הערבים ובטרם רכשה את כולה הושיבה שם הסוכנות את הגרעין. הערבים שלא מכרו התעקשו. אי אפשר היה להשלים את המשבצת, שגם היתה בלתי מתאימה לחלוקה מושבית, והחיים לצד הערבים היו גיהינום. הכפר היה מרוחק, יישובים עבריים אחרים סמוכים אליו – לא היו,  והדרכים בחורף משובשות ובלתי עבירות. כל האזור היה כמו מין "מזרח פרוע". גם יישובים ערביים במזרחו לא היו רבים. בעיקר היו בדואים . בעשור שקדם השתוללו שם כנופיות המרד-הערבי ופוצצו חזור ופוצץ את קו צינור הנפט כירכוך חיפה. וינגייט ופלוגות הלילה המיוחדות פעלו שם לסלקן ולהשמידן. קורסים למפקדים של ההגנה התאמנו שם דרך קבע.

 

   הורים מהגרעין שלחו את ילדיהם להיות ילדי חוץ בקיבוצים. גם אחי הבכור, הבוגר ממני בשמונה שנים, נשלח. הוא והורי סבלו מזה מאד. ומה איתי? מה יעשו עם תינוקת במקום כזה?

 

    הורי סיפרו לי שכחודש לפני שנולדתי, (באירופה הרחוקה היו הנאצים קרובים מאוד לכניעה) התרחש בכפרנו עוד אירוע אפייני לחיים "המשותפים" עם הערבים:

קבוצת נשים ערביות, לבושות כמנהג המקום בשמלות שחורות ארוכות, שערן עטוף, עלתה בשביל ממעיין עין-מזריב אל הכפר. על ראשה של כל אישה היתה מונחת פיסת בד גדולה מקופלת ומגולגלת כמו כעך ועליה כד או פח מלא במי המעיין. הן לא תמכו בידיהן בפחים והיו ישרות ומאונכות כעמודי חשמל, צוואריהן זקופים. הלכו מהר, אך לא נראה פח מתנדנד. הפחים היו כבדים מאוד, כעשרים ליטר מים בכל אחד מהם, ואף על פי כן לא התאמצו במיוחד. כל אחת הורגלה לעשות זאת כבר מילדותה, מצוות נשים מלומדה וקשוחה.

   מולן ירדה מן הכפר אל המעיין, קבוצת נשים יהודיות, עם שלושה חמורים, עמוסים כל אחד בארבעה פחים ריקים. בהיפגשן בירכו אלה את אלה לשלום, סולידריות של נשים העושות באותה מלאכה. בהגיען למטה אל המעיין פרקו את הפחים ונגשו אל פיתחו למלאם. אז הופיעו לפתע שלושה צעירים ערבים חמושים בפגיונות, נעמדו ליד הפתח, וחסמו אותו. אחד מהם צעק: " לָא. לָא תַאַחדוּ מָאי מִן הַדִה לעֵין. אַלעֵין לָנָא. הי עָרַבִּיה".

    הנשים לא העזו כמובן להתווכח ולסלק את החצופים .אחת מהן התיישבה על חמור ורכבה למעלה אל הכפר להזעיק עזרה. אך בכפר לא מצאה אפילו גבר אחד. כולם היו בשדות. זו היתה עונת הקציר  של שדות החיטה. אץ רץ החמור והיא עליו אל השדות. שני גברים הצטרפו אליה וירדו למעיין ללא נשק בידיהם. אחד מהם היה גבוה וגברתן. שנים אחדות שרת במשטרה הבריטית באזור תל אביב. דובר גם אנגלית וערבית ומיומן בקרבות פנים אל פנים ללא נשק. גם השני היה כזה שלא כדאי לריב עימו. בהגיעם למטה אמרו  לשלישיה: "בבקשה לכו מכאן ואל תפריעו לבנות למלא מים. המעיין לא של אביכם. הוא מן אללה". השלישייה לא זזה. אחד מהם אמר "הסתלקו מכאן אתם והנשים גם יחד. פלסטין אַרדָנָא וּבִלָאדנָא ואל יאהוד כִּילַאבּנָא. אם לא תסתלקו נשחט את כולכם בשיבריות שלנו" .  בטרם הספיק הבחור לגמור את דבריו הסתער עליו הגבוה, הכניס לו אגרוף שהפילו לארץ ושלף לו את הפגיון מנדנו. הסתכל  על הפגיון, פרץ בצחוק, הרים אותו למעלה שכולם ייראו ואמר : "הו, איזה עבדאי אתה. ידית יש לתפארת, להתרברב מול הבחורים האחרים, אך להב – לא נשאר ממנו כמעט דבר. בקושי אורך של זרת. בטח גם הזוב שלך נראה אותו דבר. הסתלקו מיד או שכולכם תתגלגלו על הארץ ואז אטביל את ראשך בברֵכה של המעיין עד שתיפח נשמתך ". והשלושה נסו כאילו סַבּעָה וַּסַבַּעין עָפרִית בַַּעַדהוּם. והאיש הגבוה היה אבא שלי.

    אז מילאו הנשים את הפחים מים מהבריכה ומיהרו למעלה אל הכפר ולשדות. הבישול, הכביסה והרחצה והקציר - כולם מחכים.

אפילוג: מוח'טאר הכפר שלח בחשאי שליח וביקש שיחזירו, גם זה בסתר, את הפגיון חסר הלהב לבנו, שלא לביישו לעיני כל הכפר. 

זה היה מקרה זוטא. גדרות אבנים בין החלקות של הגרעין ושל התושבים שינו יום יום את תוואיהן. יבולים חובלו ונגנבו, קטטות פרצו יום-יום על סדר התור לשאיבת מים במעיין. נערכו בירורים אצל המושל הבריטי; שבועות ושבועות שקר  התעופפו באוויר. אז הושבעו שבעה מחברי הגרעין ככיתת נוטרים של משטרת היישובים הבריטית וקיבלו נשק ממשלתי. הדבר הושג בעזרת שוחד ממומן ע"י ההגנה. קרטוני וויסקי ותרנגולי הודו ועוד הגיעו למפקד המשטרה הבריטית בבית שאן (אז –ערבית), שהכיר את אבא עוד מימי שרותו במשטרה.

   שבועות אחדים אחר כך, כמסופר, בשלושה ביוני 1945 , באירופה גרמניה כבר נכנעה, כרעה אמי ללדת. שוב אין בכפר גברים. כולם בשדות. גם חלק מהנשים איתם. לא היה שום רכב לקחתה ללדת בבטחה בבית החולים בעפולה. אמא כבר השלימה עם כך שתלד בבית. אז הופיעה המשאית של הגרעין מן השדה עמוסה שקי חיטה. הושיבו את אמא ליד הנהג וכפו עליו לקחתה לעפולה עם כל שקי החיטה על מכולתו. ואולי לא היה צריך לכפות - גברים במצבים כאלה מתמלאים אימה ופחד יותר מהיולדות ויעשו ככל יכולתם לעזור ליולדת ולהקל עליה את חלקה במצוות פרו ורבו. אז מגיחה אני לאוויר העולם על מדרגות בית החולים. 

אלא שלא אל שקט ושלווה באתי.

בסוכנות ובכפר חשבו והחליטו לפנות תוך שנה את הגרעין, ולאחר שיסולקו כל הערבים יעלה לשם הגרעין הקיבוצי גזית. את גרעין בורוכוב יישבו מחדש במקום טוב יותר, חמשה קילומטרים דרומה, הוא רמת צבי. רק במלחמת העצמאות ניטש הכפר הערבי ואז נהרס.

   אבי הציע: "נעבור למקום החדש עם כל אנשי הגרעין שלנו, לא תהיינה בעיות קליטה והתגבשות, השטח הרבה יותר גדול, נוח וטוב" 

אימי כנגדו היתה מאד החלטית: "אני לא מסכימה לעבור לרמת צבי, מקום שממנו אראה יום-יום את הכפר שבו בוזבזו שלוש משנות חיי הצעירות והטובות בעבודת פרך ללא תכלית; מקום בו אולצתי להיפרד מבני ולשלחו לקיבוץ. ואני לא רוצה לעבור למקום שצריך להיבנות שוב מהתחלה, נעבור למושב קיים שמתרחב וקולט חברים חדשים. שנינו כבר שמענו עליו ויש לנו שם מכרים. לא יעזרו שום ויכוחים על זה" . כמובן שהדברים יסופרו לי רק שנים אחדות אחר כך. אמא, שעד אז ויתרה תמיד, עמדה בפעם הזאת על שלה, ונצחה בוויכוח.   

     אז נודע להורי כי כל בני משפחת אמי בפולין נרצחו בידי הנאצים ואיש לא נותר. לכך יוקדש סיפור אחר בזמן המתאים.

אז עוברים אנו, הורי, אחי ואני, למושב ביצרון הסמוך לגדרה, שנוסד עוד ב-1935 וממשיך להתרחב . ב-1945-6 הוא קולט עשרות משפחות של חיילים משוחררים מהצבא הבריטי אחרי מלחמת העולם השנייה, וב - 1949 מצטרפת חבורה גדולה של יוצאי גולת בולגריה, שעלתה אז כולה, כאיש אחד, לישראל. במהרה התברר שהם עליזים, חובבי זמר וריקוד וחרוצים. הבולגרים שינו את פני הכפר, שכבר לא היה אשכנזי.

ואיך התחיל כל הסיפור עם הכפר הערבי?

  אמא, בבואה ארצה שתים-עשרה שנה לפני-כן, הלכה לעבוד וללמוד חקלאות ב"משק הפועלות" ליד פתח תקווה. אבא עלה באותה שנה והלך לעבוד בבניין בתל אביב בת העשרים וחמש, והצטרף לארגון הגנה. כיוון שהיה גברתן ובוגר גימנסיה ביקשו ממנו מפקדיו, שנה אחר-כך, להתגייס למשטרה הבריטית, כדי שיהיו מה כמה שיותר יהודים ובמיוחד חברי ההגנה חברי במשטרה, מרגלים לטובתה בתוך השלטון הבריטי. אבא התגייס ושרת במשטרה שבע שנים. את אמא הכיר בהיותו שוטר ושניהם נישאו.

ב-1937 נולד אחי, ואז הצטרפו שניהם לארגון התיישבותי ("בורוכוב"), שהמתין להתיישבות. וב-1943 הגיעו לכפר הערבי אלטירה, שממנו יצאו בחרי-אף על הסוכנות, כעבור שלוש שנים.

     

 

 

 

 

 

 

ביצרון 1947-9

    ב-1946 הצטרפנו למושב ביצרון.

עוד בטרם יבש הבטון של הבית והרפת החדשים שלנו בביצרון , ב-12 במרס 1947, נשמעות צפירות וצלצול פעמוני אזעקה בכל היישובים העבריים בסביבה. ארגון  ההגנה קורא במהירות מפה לאוזן, שכל מי שיכול, איש צעיר או אישה, ייפטר מתעודות וינצל כל דרך וכל אמצעי תחבורה אפשרי כדי להגיע מהר לחוף ניצנים. גם אבא יוצא. שם תוקעת עצמה,  במתכוון, אניית המעפילים "שבתאי לוז'ינסקי" על שרטון בחול, כמאה מטר מהחוף, וכבר מורדים ממנה המעפילים בכל דרך שניתן. והים קצת סוער. הבריטים לא שומרים על קטע זה של החוף בגלל מיעוט היישובים העבריים באזור, וארגון כוח שיגיע לשם לוקח להם שעות. מופצת פקודה: "הציבור נקרא להתערבב עם המעפילים כדי למנוע את זיהויים וגירושם". רבים מהמעפילים, שמונה מאות מספרם, בעיקר השחיינים שביניהם, קופצים למים ומכוונים לחוף על ידי אנשי הפלי"ם שליוו אותם בספינה. הצוות שהמתין על החוף מפזר אותם ביישובי הסביבה. היתר מועברים בסירות גומי לאורך כבלים שנמתחו אל החוף. כשמגיעים הבריטים האוניה כבר ריקה ועל החוף נמצאים עדיין תשע-מאות אישה ואיש - חלקם הגדול מיישובי הסביבה. כל הקהל הזה ללא תעודות. הבריטים  מתקשים מאד להבחין מי מעפיל ומי לא. כל מי שנשאל לשמו עונה: "יהודי מארץ ישראל", כפי שציווה מפקד ההורדה. נשים מעפילות מזדהות כבנות זוג של ישראלים. לכן נעצרים כולם ומועברים לחיפה במסע שנמשך אחת-עשרה שעות. רק מי שנחשבו כמקרים הומניטאריים ואנשים שזוהו לבטח כתושבי הארץ משוחררים שם, וכל היתר מועלים תוך ימים ספורים על אניות גרוש ומובלים למחנות קפריסין.

   מאות מאנשי הישובים נתקעים כך בקפריסין חודשים רבים. על הגרוש הזה נכתב השיר "שושנה, שושנה". גם אבא בין העצורים. אני שאלתי שוב ושוב איפה אבא, כך סיפר לי אחי, ונאמר לי שיצא לטייל להרבה ימים. מעטים בלבד מאזרחי פלסטינה שנעצרו מזדהים לבסוף לפני הבריטים, מסיבות הומניטאריות, ומשוחררים. כל היתר מקבלים על עצמם את גזרת המעצר באי השכן, כדי שאף לא אחד מהמעפילים שנעצרו יזוהה על ידי הבריטים כמעפיל, וכדי שלא יידעו כמה מעפילים התפזרו כבר בכל רחבי הארץ. כן, היה זה מעשה של אלטרואיזם - כל ישראל ערבים זה לזה.

  אך בחיפה, בנמל, מזוהה אבא באקראי על ידי קצין משטרה בריטי שהכירו כבר שנים רבות לפני כן, בעת שרותו במשטרת הוד מלכותו:

''Hay, Bloody Jacob", הוא פונה אליו, "what are you doing here? 

you are lucky my friend, I'll open a gate for you, and disappear from here as fast as you can! If I see you again here you''ll not evade again being sent with these entire crowd to Cyprus! Now you also owe me a bottle of whiskey you know I like!  

ואבא לחץ את ידו, נעלם מהמקום,  וחזר הביתה.

עוד בטרם הסתיים המנדט, וגם אחר-כך, מנסים להגיע ארצה מאירופה, לפעמים אחרי תחנת מעבר בקפריסין, בני משפחת אבי ששהו במחנות עבודה סובייטיים בערבות אסיה  בזמן המלחמה. הראשונים, עוד לפני קום המדינה, הם סבי וסבתי שהשכילה להבריח אותו ואת ילדיה מפולין לברית המועצות ביום פרוץ המלחמה, שם נעצרו ונשלחו למחנות עבודה באוזבקיסטן ושרדו את המלחמה. הם נוחתים ונקלטים בביתנו לתקופה מסוימת ואחר כך עוברים בכפר גלעדי, שם גרה אחת מדודותי, אחות של אבי, שעלתה ארצה בעליה ב' עוד שנים לפני המלחמה.

     אחי הבכור, מבוגר ממני בשמונה שנים, עשה מאמץ גדול ללמוד יידיש מכל מקור אפשרי, כדי שיוכל לשוחח איתם. מה רבה היתה אכזבתו כשגילה שהם דוברי עברית. סבא היה חזן בבית כנסת בנוסף על עבודתו בפולין כפקיד ברשות הרכבות.

נוף האזור של ביצרון שונה לחלוטין מנופו היום. מספר הישובים היהודים הקרובים  קטן: גדרה,  גן יבנה, באר טוביה וכפר ורבורג וניצנים. כפרים ערביים גדולים הם מסמיה, קסטינה, ג'וליס, בית דראס, חמאמה, ייבנה ואיסדוד, ועוד רבים מאד קטנים יותר. ובנוסף, חוות בודדים.

        ביום שאחרי הכרזת המדינה, בשבת, תוקפים מטוסים מצריים את תל אביב. מטוסים אחדים נפגעים מאש מהקרקע ואחד, מעלה עשן, מצליח להמשיך לטוס דרומה. אני זוכרת את אחי מרימני על כתפיו ואומר שהוא מצרי. והמצרי נדלק וצונח אל האדמה.  למחרת פולש הצבא המצרי לארץ ישראל וכוחותיו נעים צפונה לאורך כביש עזה ראשון לציון. עד תחילת יוני הם בגשר הסוכרייר (נחל לכיש), גשר הנקרא  "עד הלום". עד הלום יגיעו המצרים. הגשר מפוצץ. אי אפשר להתקדם יותר ולא יצליחו לעקרם משם עד תחילת 'מבצע יואב' באוקטובר. עם השתלטות המצרים על הכפר איסדוד הגדול, מפונים צפונה הנשים והילדים מהיישובים העבריים.

    אותנו מפנים לילה אחד במשאיות. מביצרון למושב בית-חנן. הגשר המפוצץ שבלם את המצרים נמצא קילומטרים ספורים מצפון מערב לביצרון. בחושך מוחלט נוסעות המכוניות לבית חנן. רק פנס כיס מאיר לנהג של הראשונה מהן את הדרך, ופנסי כיס מאירים לכל אחת את האחוריים של קודמתה, כדי שלא יתנגשו. נכנסנו למושב בחשכה מוחלטת. הייתי בת שלוש, אבל הלילה הזה זכור לי היטב.

    בדרך סבתא מתייפחת. בוכה בכי תמרורים. "למה את בוכה?", שואלת אמא אחת. "אני בוכה כי כבר עברו עלי שתי מלחמות עולם וחשבתי שפה בארץ ישראל בטוח ליהודים וכבר לא יהיו מלחמות יותר, והנה שוב אני יוצאת לגלות". כך אמרה,  ואחי סיפר לי את דבריה. אנחנו נכנסים למושב ומקיפים אותנו המון כלבים, רצים מסביב למשאיות ונובחים בזעם. ואני נורא מפחדת. משפחה אחת מביאה אותנו לביתה ודבר ראשון מושיבים אותנו לארוחת ערב מאוחרת. מוזגים לי בצלחת מרק עוף חם ולפני שאני מצליחה להביא כף ראשונה לפי, יוצקים על המרק קצת מיץ לימון (אח, בולגרים...). אני זוכרת שבכיתי מאד: "לא אוכלים מרק עוף עם לימון", ולא הסכמתי לאכול עד שמזגו לי מרק חדש.

       אנחנו שוהים בבית חנן עד שבמבצע 'יואב', בחודש אוקטובר, מסולקים המצרים עד מעבר ליד מרדכי. יחידה גדולה שלהם מכותרת בפלוג'ה. הכפר הגדול איסדוד וכך כל היישובים הערביים בסביבה נכבשים ותושביהם נמלטים לרצועת עזה, שנותרה בידי המצרים. השטחים החקלאיים הנטושים שלהם, הבוסתנים, וחוף הים הם מקומות הבילוי שלנו, ושל כל תושבי ביצרון והאזור, לעוד שנים רבות. בשבתות היינו נוסעים עם סוס ועגלה לחוף הים, מרחק קילומטרים ספורים. כל קיץ היינו פושטים על המשמשים, התאנים והענבים שנותרו אחריהם, והמשיכו לצמוח על הדיונות. אני זוכרת איך היינו מתרוצצים בצהלות: "המשמש הזה שלי, אם תיגע בו, חכה-חכה,  נגיע לים ואני אטביע אותך ותקיא את כל המשמשים שגנבת לי, ואת אֶתי, רוצי תשמרי על התאנה הסגולה".

   ישובים חדשים צומחים מסביב, ורק העיר אשדוד היא עדיין חזון לעתיד לבא.

  אימי שרצתה להסתפק בשני ילדים מחליטה להביא עוד שניים, וכך היה. ועל חיי שניהם תיאלץ להיאבק בשל  בריאותם הלקויה ובשל מחלת הפוליו שפרצה אז בארץ. אני הייתי בריאה וכך עברו  עלי ימי הגן. בסך-הכל היתה לי ילדות יפה. אחר- כך החלו ימי הצנע, עליהם אני יכולה לספר הרבה קטעים קשים וגם אחרים, מבדחים. מעשים שקרו לי בקרבות המלחמה בשוק השחור. העולם קשה - אז צוחקים. אך על הדברים האלה – בסיפור אחר.

   לחובבי הפרטים מצורפת מפת האזור . להלן.

מפת אזור איסדוד ניצנים 1942 , הוצאת ממשלת המנדט הבריטי. אדום-ערבי כחול-יהודי. ייבנה אז ערבי, היום יהודי.