הגננת - המחנך האולטימטיבי
נכנסתי בתחושת ספקנות לכתה של גננות משתלמות, בסמינר למורי חינוך גופני, באהלו על שפת הכנרת. כולן, כך נאמר לי, וותיקות במקצוע והן מישובי הסביבה הקרובה. השנה היא 1996.
"אני מבקשת שתיכנס אל הגננות על מנת להציל את קורס ההשתלמות", אמרה לי יום קודם לכן מרכזת ההשתלמויות במוסד. "הן באו להשתלמות בתנ"ך, ספרות ילדים ופעילות גופנית בגן".
"אז מה אני יכול לתרום להן, את הרי יודעת מה אני מלמד?" התפרצתי.
"המורה לתנ"ך נקרא דחוף למילואים ונשארו להן עד סוף ההשתלמות 14 שעות איתו. אין לי מחליף מההומניים, אז אני פונה אליך. חייבים לנצל את השעות האלה. קח נא אותן ועשה איתן משהו מועיל לבנות. אתה כבר תמצא מה, סומכת עליך. ואולי הן יצאו נשכרות מההפתעה הזאת."
בטחונה הרב שיהיה לי מה לתרום להן, ושאמצא אליהן דרך, היתה מחמאה נעימה. "טוב, אכנס", אמרתי "אבל הבטיחי לי שלא יגלגלו אותי מהמדרגות כשתשמענה מה אני מלמד".
"נסה בבקשה", בִּקשה, "הן חמודות".
ואכן ראיתי כבר בכניסתי לחדר שזאת קבוצה של נשים נחמדות, רובן בשנות השלושים והארבעים שלהן. הצגתי את עצמי ואמרתי להן מהו התחום שאני עוסק בו. לא רציתי לכפות עליהן תכנית כלשהי, על דעתי בלבד, ולכן שאלתי אותן אם אולי הן עצמן רוצות להציע משהו שאוכל ללמדן, בתחומים שלי, שיועיל להן בעבודתן. הייתי כמעט בטוח שלא יימצאו דבר כזה, ולא ידעתי אם יהיה עלי להצטער או לשמוח במה שישיבו.
והן הפתיעו אותי. אחרי דברי, השתרר בכיתה דקת שקט. הן חשבו. אחר-כך התחילו לשוחח ביניהן בערנות, וכעבור עוד דקותיים נראה שהגיעו להסכמה רחבה לגבי נושא מסוים. אני חיכיתי בסבלנות, אבל במתח.
אחת מהן הרימה יד, ואפילו נעמדה על רגליה, להדגיש את מה שתאמר. במבטא ארגנטינאי חריף ומתנגן, אמרה: "אנחנו מבקשות שתלמד אותנו איך להשתמש בערכות לחינוך מדעי בגן שסיפק לנו לגנים משרד החינוך. זה הגיע ביוזמת השרה שולמית אלוני. הן שוכבות בגנים ולא נפתחות כי לא קיבלנו שום חומר הדרכה או השתלמות מה לעשות איתן."
לא היה לי מושג באיזה ערכות מדובר.
אמרתי: "היום רק התחיל. אולי אחת מכן, מדגניה, כנרת או פורייה מוכנה לקפוץ עם רכב ולהביא ערכה? עד שתחזור אספר לכן כמה דברים בנושא חינוך מדעי לגיל המוקדם, שאולי יעניינו אתכן. וגם נקדים את הפסקת הקפה".
מ - 1988 עד 1998 הייתי מורה בסמינר אוהלו. במוסד התקיימו גם השתלמויות למורים וגננות. לימדתי מדעים לכיתות מחנכים לגיל הרך, ליסודי ולחטיבת הביניים; קרי:פיסיקה וכימיה ברמה אלמנטארית, וממש לא היה בדברים האלה צורך בגן עצמו.
נמצאו מתנדבות ויצאו לדרכן ביחד כי אמרו שהחבילה כבדה. בינתיים סיפרתי לבנות על המחקרים ביכולת למידה כתלות בגיל, שאז הייתי מצוי בהם, ועל המגמה להכניס חינוך מדעי לגן שמקדמת שרת החינוך. כי "הלומד ילד למה הוא דומה - לדיו כתובה על ניר חדש"... ישראל זקוקה למדענים יזמים וממציאים צעירים.
להסבר על חינוך מדעי כבר מהגן הן הקשיבו בשקט ובעניין. אחר כך הציגו שאלות שהעידו על הפתעה מעצם הרעיון של "מדע בגן", אך גם על סקרנות ללמוד משהו חדש שנראה להן מעניין.
בלאו הכי הן נמצאות פה בשביל הספרות והספורט.
"פיסיקה היא תופעות, חוקים ונוסחאות, מה עושים בנוסחאות עם ילדי גן?" נשאלתי. ועניתי: "הרעיון הוא להכיר תופעות וחוקים באופן מוחשי על ידי משחקים והתנסויות. בלי מתמטיקה. כשתגיע הערכה נראה מה יש בה. אני מנחש שיש בה מכשירים מדעיים שהם גם צעצועים. נראה אם אני צודק". הן גילו הסכמה גמורה כמעט לכל דבר– וראשית כל הסכימו שלכולן חסר גדול במדעים. לא היתה על זה מחלוקת. מתוך ניסיוני ידעתי ששעורים במדעים מעוררים מורת רוח אצל פרחי גננות, פה היה מצב הפוך, לא היו הסתייגויות וחילוקי דעות.
המתנדבות חזרו עם הערכה, די מהר, והכניסו את הקרטון. גודלו היה כשל מכונת כביסה והוא היה די כבד. שחררתי אותן לקפה ושלפתי את רוב תכולתו. היו שם פריטי ציוד להמחשת תופעות במכאניקה (מנופים, מכשירי מדידה, מאזניים ומשקולות, דינמומטר), אופטיקה (עדשות מראות, מנסרות, גלגלי צבעים, מסנני צבע) חשמל ומגנטיות וכן הלאה. הכל היה פשוט מאד, בסגנון מזמין: "בואו נשחק". כל פריט שמשכתי אלי, היה ברור לי מיד למה נועד ואיך אפשר להפעיל באמצעותו ילדים, וחשוב מאד - איך אפשר לעשות פעילות דומה גם עם ציוד רגיל שנמצא באופן קבוע בגני ילדים. מהמם. התרגשתי כמו ילד שמקבל פתאום מתנה יקרה שלא ציפה לה. הייתי ממש באופוריה. וגם התלהבתי מהשרה לחינוך: ציון לשבח לך שולמית. קפץ לי הפסוק משיר השירים. שובי, שובי השולמית. שובי, שובי ונחזה בערכתך, שרתי בלבי.
הבנות חזרו מההפסקה והצעתי להן את דרך העבודה: "נבחר מכל קבוצת פריטים בערכה את החשובים והמשמעותיים ביותר ונעבור עליהם אחד-אחד ככל שנספיק. תחילה על התופעות והעיקרון המדעי בקיצור נמרץ, ואחר כך בצורה של סדנה – אתן תנסו לגבש רעיונות ומערכי פעילות לילדים למשחק עם הפריטים, בחלוקה למטרה, עקרונות, דרכי ביצוע, יכולת הסקת מסקנות ומשוב. ונשחק אותה, כמו הילדים."
המילה 'סדנה' העלתה חיוכי סיפוק על פניהן. שוב זכיתי בהסכמה כללית. הרעיון שפיסיקה לומדים, אפילו בגן, על-ידי משחק, שאין סיבה לחשוש מכישלון בו, כיוון שאין שם ניצחון או תבוסה ובכלל משהו להתבייש בו, הגביר את התעניינותן. היתה תחושה של התרגשות טובה - נוּ כבר... ליותר מזה לא הצטרכתי לצפות. ההתלהבות ההדדית בינינו הבטיחה תוצאות טובות. הזכרתי להן, כמובן, שלא הביישן למד.
ארבע עשרה השעות חלפו מהר. הן הביאו עוד ערכות מהגנים והכל עבד יפה. הופתעתי גם מנכונותן ללמוד פרקים קטנים של פיסיקה נטו – תופעות וחוקים ועקרונות המסבירים אותן. אפילו נוסחאות. אמרתי להן שאלה מגרש המשחקים. בלי מגרש משחקים (התופעות והחוקים), אי אפשר לשחק מדע. והחמאתי להן שבלי המוטיבציה שלהן לא היינו יכולים להגיע לתוצאות משמעותיות. היו ביניהן מחלוקות אבל הן היו על רק הדרך הנכונה, ועל התאמתה לרמת הגן, על צורת המשחק, על משחק מועדף, ולא עודדתי תחרות של ממש ביניהן אלא תמיכה במגוון הרחב שקבוצה יכולה להפיק מתוכה. לא מי הכי מוצלחות בביצוע פעילות מוגדרת בנושא או פריט מהערכה אלא הצעות למספר פעילויות באותו נושא, או עם אותם פריטים.
לדוגמה, שיחקנו משחק של תנועת רכב ברחובות.
הנה כך: בישובים רבים בצומתי היציאה מרחוב לרחוב מותקנות מראות המאפשרות לנהג היוצא מרחוב אחד למשנהו, המצטלב איתו, לראות את תנועת הרכב "שמעבר לפינה". אמצעי בטיחות פשוט וזול שמונע בוודאי תאונות רבות מידי יום. בערכה היו מראות מסוגים שונים: שטוחות, קעורות (יש בנות שמורטות שיער וגבות מולן), קמורות, כמו אלה המותקנות ברחובות, ועוד. רציתי לבדוק אם הגננות מכירות את חוקי ההחזרה של מראות, ואת המראות שברחובות ואם הן מבינות את תפקידן ואת חשיבותן. ראשית, עוד לפני ההסברים, בנינו מקוביות הענק הרבות,
הנפוצות בכל הגנים, "עיר", עם שני רחובות רחבים, שיוצרים ביניהם צורת T כך שילד (או גננת) יכול לנוע בהם (על ארבע). הגננת - נהגת. בידה מכונית צעצוע גדולה, או שהיא מסיעה אותה בעזרת מקל כשהיא "מחוץ לעיר". היא רוצה לצאת מרחובה לרחוב המצטלב, לפנות בו ימינה או שמאלה אבל אינה יכול לראות רכב המתקרב מהצדדים ברחוב הזה. ה"בתים" גבוהים, ומעשה שטן כל פעם שהיא מנסה לצאת חולף שם רכב (שאני מסיע) שעלול להתנגש בה. ודווקא כשהיא מתייאשת ומהססת ומאחוריה כבר מצטבר טור (פקק), היציאה לרחוב השני פנויה. אז שאלתי את 'הנהגות' מה לעשות. הן חשבו ביחד בקול רם, הזכירו רמזורים והבינו שמדובר באמצעי יקר מאוד, אבל אז פתאום אחת מהן צעקה: "המראות", והתנפלה על המראות הקמורות ששכבו שם על אחד השולחנות. בכל זאת הרגשתי איך המשחק מעורר תחרותיות ורצון להיות 'הראשונה'.
ביחד הן תכננו היכן להתקין את המראות, ברחובות הבנויים קוביות, כדי למנוע התנגשויות עם הנהג המתפרע והרשע (אנוכי). אחר- כך, בהתייחס לשאלתי, בדקו למה קמורות ולא שטוחות, וידעו להשיב במילותיהן ש"שדה הראיה" של מראה קמורה רחב בהרבה מזה של שטוחה. אחדות הבחינו בקלות ששדה הראיה אמנם גדל לעומת ההשתקפות בשטוחות, אך בקמורות הכל נראה קטן יותר. ואחדות כבר שמו לב שברכב שהן נוסעות, לצידו של הנהג המראות קמורות. שחקנו גם ב"גנב בסופר" עם אותן מראות. הכל היה מלווה צהלות וקריאות שמחה וציונים שנתנו זו לזו וקבוצה לקבוצה. אני לא קימצתי בחיזוקים שנתתי להן על כל הצלחה, ובדברי ניחומים על מה שפחות הצליח. בקשתי שמיד יישמו בגנים מה שהפנימו. הן אמנם הרבו להתחרות ביניהן, אבל הכל היה ברוח טובה.
אני מכיר אישית שלושה גברים בגיל העמידה שהם "גננות" במקצועם. אם חבר'ה כמותם היו צריכים ללמוד בקורס דברים כאלה, יתכן שהיו מצליחים יותר מהבנות בארגון משחקים עם הציוד (בשל התמצאות טובה יותר במדעים וטכנולוגיה), אבל חיי כמדריך היו מרורים. למה? כי להבדיל מהנשים, הם "כבר יודעים הכל". ורק כדרך-אגב – בכלל לא הכל, רחוק מזה. פגשתי אותם כהורים של ילדי גן ורק אחד מהם, שטרם סיים את הכשרתו, "קנה את הסחורה" שהצעתי להם בשביל הגנים שלהם.
הסתיימה ההשתלמות, כל אחת מהן לקחה עימה חזרה לגן מחברת מלאה ב'תוצרת' ואני השארתי לי רשימת כתובות וטלפונים וחזרתי לשגרה. אבל חשבתי: הרי ביקרתי המון, כמשקיף, אצל הסמינריסטיות שלי כשהתנסו בגנים. איך זה שלא עליתי על הנישה הזאת, של מדע בגן, הרבה קודם. איזו החמצה! ונזכרתי גם שאני עצמי, כילד בגן לפני שנים רבות, נפלתי באקראי לידיו של בחור שעשה פוליטיקה והיסטוריה בין ילדי גן בגובה עיניהם.
החמצה? רק לכאורה. כי לא יכולתי לנחש מה צופן העתיד המיידי.
הגננות לא שבו לשגרה. הן התחילו בשגרה חדשה. טלפנו אלי בלי מעצורים וסיפרו והתגאו בתוצאות בגן. התייעצו אתי מה עוד לעשות ואיך, עם פריטי הערכה. ובזאת לא אמרו די. הן רדפו אחרי: ה'ארגנטינאית', מושבניקית מנאות גולן, "הלשינה" למפקחת הגנים שלהן מה ואיך היה בהשתלמות והציגה טענה שחסר להן עוד שבוע או עשרה ימים של השתלמות לצורך הכרת הערכה ושימושיה, והבסיס המדעי. ביקשו שאתן להן במסגרת כלשהי "תוספת זמן". "גם כך לא נספיק כל מה שאנו רוצות", אמרו לה. והמפקחת חקרה אותן היטב.
ה'ארגנטינאית' שינתה בעצם את מסלול חיי בהוראה בצורה שלא חלמתי עליה. זאת גיליתי תוך זמן לא רב בהמשך. לעולם לא אוכל להשיב לה כגמולה. ניסיתי פעם אבל זה לא צלח, בעיקר בשל קשיי תקשורת של אז, אבל לא רק. זה אולי סיפור לפעם אחרת.
למפקחת גנים, עפולאית, היתה "בעיה" ונראה היה לה שאני אהיה הפתרון. היא התקשרה אלי ואמרה: "אני מאד סומכת על ההמלצות שקיבלת מקבוצת הגננות שלי על 'מלוי המקום' שהענקת להן ומבקשת ממך לתת להן עוד מספר פגישות של ארבע שעות כל אחת בנושא החינוך המדעי בגן והשימוש בערכות. לא במסגרת הסמינר, אלא כמרצה אורח ותפגשו בגן המדעי בטבריה*".
לא יכולתי לצפות לדבר כזה מגורם שכלל לא היה מעורב בתוכן ההשתלמות בסמינר. שוב קיבלתי חיזוק לדרכי, בעצם – מהבנות, ששכנעו אותה כמה הדברים הועילו להן. לא נשארתי חייב וסיפרתי לה כמה הצלחה היתה להן ואיזה מוטיבציה הן גילו. הסכמתי להצעתה ובקשתי שתדאג לספק גם לי ערכה, שתהיה לי משלי והיא שלחה לי. ובינתיים, רעיון גדול כוללני צץ במוחה.
עשינו הסכם על תוספת הזמן והתחלנו שבוע מרוכז. בגן המדעי היו ערכות. שמחתי לראות שוב את כל הבנות. ואת אהובתי מארגנטינה.. ושוב הכל רץ חלק ובהצלחה. חמודות. הערצתי לנשים בוגרות גברה מאד. קשה לתפוס איך הן מצליחות לעשות את כל זה: ללמוד, לעבוד, להרות, ללדת, לגדל ילדים, ועוד ועוד, לשאוף להתקדם ולהתפתח – ולהיות יפות ומושכות. הכל בו בזמן. הן ללא ספק "המין העליון", והגננת היא איש החינוך האולטימטיבי. אבל, חשבתי: לעתים הן לא מעריכות את עצמן כמו שאני מעריך אותן. לרובן אין הערכה עצמית מספקת וזה כל- כך לא מוצדק. אשה היא דבר מושלם. רק שחרר אותה, תן לה חפשי כל מה שניתן לגבר והשמיים הגבול. והקבוצה הזאת הוותה דוגמה עבורי בעניין הזה. כל הזמן גם דמיינתי שזאת או אחרת "עושה לי עיניים" - איזה כיף. בדרך-כלל לא היה ביטול עצמי של משתלמת אלא במקרה אחד: גננת שומרת מצוות מישוב דתי לאומי, כשהתקשתה להבין דבר-מה שהיה מסובך לכולן, פלטה: "לא יעזור דבר. אני נקבה וזהו זה". חשבתי שזו אולי השפעת החינוך שלהן שיש בו כדי לבטל נשים. היה לי עצוב שנתקלתי בזה. הבנות נתנו לי להגיב. פתחתי בנאום ארוך למדי, שבסופו מחאו לי כפיים, והשיב לה את החיוך ואת בטחונה להמשיך. (אבל גם זה סיפור אחר, הנאום**, שלא היה הראשון מסוגו. יום אחד אכתוב עליהם, על הנאומים האלה.
ושוב הפתעה. עוד בטרם הסתיימה תוספת הזמן המפקחת הרימה שוב טלפון.
"אני מעוניינת שכל שאר הגננות באזור הפיקוח שלי יזכו גם הן להשתלמות על חינוך מדעי בגן, ועל הערכות, משהו כמו שאתה עשית. מהמשרד אין לי צפיות. זבולון המר עכשיו השר. אני מבקשת שתקבל על עצמך לקיים עוד השתלמויות כאלה לקבוצות נוספות של גננות. באותם התנאים, כל קבוצה באזור שלה, חמש פגישות של חמש- שש שעות עם כל קבוצה, בשעות אחה"צ והערב."
בקיצור : תפסה יוזמה לכל אזור הפיקוח שלה בהשראת המשוב של הקבוצה שאיתה אני עובד עכשיו.
"מדובר בעיקר במרכזים אזוריים, כאלה שיש בהם מרכזיה פדגוגית. למשל בבית שאן, בעפולה, בקצרין, ברקפת ובכפרי הבדואים שיבלי וכעביה".
שמחתי, אבל גם נבהלתי קצת, "זה המון, איך אני יכול הכל בבת אחת?"
"לא בבת אחת", השיבה, "קח שתי קבוצות במקביל לחמשה-שישה שבועות. תנוח. אחר כך עוד שתיים לחמשה שבועות וכך הלאה. ויש לי גם קבוצות נוספות שעוד לא גיבשתי איפה ייפגשו".
הסכמתי והיא היתה מעשית לגמרי, "תתחיל ברקפת – זה במתנ"ס, ובשיבלי - בבית הספר היסודי." נתנה לי שם של גננת אחראית בכל מקום, קבעה תאריכים שיתאימו לי ולהן. יצרנו קשר והתחלנו.
המשך בפעם הבאה: הילדים.
