סיפור המשך- סליק וחיפוש.

גדעון יפה • 27/7/2017

סליק  וחיפוש

עוד מסיפורי אברהמלה

     היו  דברים שאמר לנו אברהמלה  שהרגיזו אותי. הוא אמר שצריך מאד להיזהר מהערבים, כי הם כולם חושבים שארץ ישראל היא  כולה רק שלהם. ויש להם  רובים ותותחים ומטוסים, וכולם רוצים להרוג אותנו ולגרש לים, ושבאמת הארץ תישאר רק שלהם.

    חשבתי שזה לא נכון מה שהוא אומר. כי עָלִי מוּסָה הבדואי המוח'טאר של שבט גריפאת שנמצאים מצפון לנו הגיע אלינו הביתה לפעמים, רוכב על סוס או חמור, והוא לובש כאפיה וגלביה (אז חשבתי שזה שמלה) ומדבר עם אבא בשקט בערבית שלא הבנתי. בלי לריב בכלל. וצוחקים. היה מביא לנו אבטיחים ומלונים (אבטיחים צהובים קראנו להם אז). לא יכול להיות שהוא רוצה להרוג את כולנו.  וגם איברהים מנצרת, גם הוא ערבי אבל אין לו כאפיה והוא לבוש כמונו ויש לו צלב תלוי על הצוואר. אבא אמר שהוא נוצרי. ורק בכתה ב' או ג' הבנתי מה זה. הוא היה בא למחלקת התוצרת, גם  כשאבא  עבד שם, ואבא  שקל לו פירות וירקות וביצים ותרנגולות למכור בנצרת והם היו רָבִים, אבל בצחוק,  זאת אומרת מתמקחים כמה הוא צריך לשלם. והוא אפילו דיבר עברית. חשבתי שלא יכול להיות שהוא רוצה להרוג את כולנו.

כעסתי  על אברהמלה וצעקתי עליו: לא נכון!! וסיפרתי על עָלי. והיו שם עוד ילדים. והוא אולי קצת נבהל, אז הסביר שיש גם המון ערבים שלא רוצים את טובתנו. מהעיתונים שלהם והרדיו אפשר היה לדעת את זה היטב. שאם נקים מדינה, הם יילחמו בנו. וכדי שלא יוכלו לעצור שתהיה לנו מדינה, צריך לקנות בסוד נשק וכדורים ולהחביא אותם היטב ושלא ידעו איפה המחבוא שקוראים לו סליק". אברהמלה סיפר על הנשק. "צריך לשים על הרובים שמן שלא יתקלקלו ויחלידו בסליקים וללכת למקומות נסתרים ולהתאמן בלפגוע בלי לבזבז הרבה כדורים. כי על באמת, במלחמה, כל כדור חייב לפגוע כי אין מספיק וצריך לחסוך בהם ".

"ולמה להחביא ולהתחבא?" שאלנו אותו. והוא הסביר: "הבריטים המנוולים לא מרשים שיהיו לאנשים רובים, וכל מי שהם תופסים עם נשק שהם לא מרשים שופטים אותו ויכולים לגזור עליו אפילו מוות. מי שהבריטים תופסים ואין לו תעודות בכיס, גם אותו הם אוסרים כי הם חושבים שהוא בטח מעפיל שרק הגיע לארץ ובגלל זה אין לו תעודות, שהבריטים הם אלה שנותנים".

זה לא היה לנו כל כך ברור,  כי בתחנת הגפירים בכפר היו הרבה רובים ואנשים היו מקבלים אותם, מי שהגיע תורו  לשמור בלילה. אבל לא היה קשה להאמין לו. הוא השתדל שלא נפחד מהסיפורים וסיפר בדיחות על איש אחד משוגע שקוראים לו זאב ז'בובינקי והוא באמת זאב, כל כך היה שונא בריטים, וחבריו נלחמו בהם ואהבנו אותו בגלל זה. ושמו באמת היה ז'בוטינסקי.

והרבה הוא דיבר על הבריטים  שצריך לגרש אותם ושמחתי שהוא מדבר עליהם כך. גם ההורים אמרו את זה. והוא סיפר עליהם בדיחות איך משגעים אותם ואת הכלבי-חיפוש שלהם כשהם מחפשים סליקים. אבל זה גם הפחיד אותי. ובסוף גם אני נלחמתי בהם, ככה קצת. אבל באמת!

והוא אמר עוד:" הרבה ארצות בעולם  מסכימות שהיהודים שבאירופה ובקפריסין יעלו לארץ ישראל, ושהבריטים צריכים להסתלק מפה כי יש להם ארץ גדולה ויפה משלהם ולנו צריכה להיות 'מדינה יהודית עצמאית' ואת הערבים אנחנו ננצח אם יפריעו, וגם הם יקבלו אז מדינה, אז הם לא צריכים להפריע.  כי הארצות שולחות שליחים שלהן שמתווכחים על זה במרכז האומות המאוחדות , ושם הבריטים והערבים אומרים "לא!" ויש ארצות שאומרות "כן!" ואולי בחודש נובמבר הם יגמרו להתווכח ויחליטו. ואם זה יהיה לטובתנו הבריטים ילכו להם לאנגליה שלהם, כמו שהלכו מהודו כשגנדי הרזה גרש אותם,  לפני שנה , ואז לנו תהיה מדינת היהודים כמו שהרצל חזה, זה שהתמונה שלו עם הזקן תלויה בכל מקום".

אמא אפילו אמרה לי מי זה גנדי כל פעם שלא רציתי לאכול ואני רזה.

  ועוד: לא הבנו אז מה זה אומות מאוחדות. האו"ם. היום כבר יודעים.

על הוויכוח הזה שמענו אפילו מההורים. אבל עד שזה יקרה הבריטים עוד פה, וה"כלניות" שבג'יפים הם הדָוידיה כלומר הדיויזיה המוטסת השישית והם ממשיכים לשמור שיהודים לא יבואו לארץ. ודיויזיה היא קבוצה של עשרת אלפים חיילים שיש להם מפקד ראשי אחד.

בקשתי מאבא שיעשה לי רובה מעץ והוא הסכים וחתך לוח עץ בצורה של רובה, ולכל מקום שהלכתי לשחק לקחתי אותו איתי. ויום אחד כשהלכתי לשחק עם החברה שלי יוליק בערמת החול שפרקו ליד הבית שלה,   עברתי ליד הצרכנייה ונבהלתי נורא. הייתה שם שריונית של חיילים בריטים והם עמדו לידה ושתו בירה שקנו בצרכנייה, ולי היה רובה ביד. נזכרתי במה שאברהמלה אמר. מיד הסתובבתי והלכתי משם והחזקתי את הרובה לפָנָי שהם לא יראו, ותקעתי אותו בתוך שיח גדול של גדר חיה, שזה כאילו סליק, והלכתי וישבתי לא רחוק, שומר עליו שלא אשכח איפה הוא ומביט עליהם. המון זמן הם היו שם ושתו המון בקבוקים של בירה, וכבר התחיל להיות ערב. בסוף הם עלו על השיריונית ונסעו, ורק כשהם נעלמו מאחורי הסיבוב העזתי להוציא את הרובה מהשיח, וכבר לא היה כדאי להמשיך ליוליק. כל כך פחדתי מהם אז, למרות שהרובה היה רק מעץ. היום הייתי "מצפצף" עליהם עם רובה כזה, והולך מולם ועושה פיף-פף כאילו אני יורה.

    כשנגמרו  העבודות לקדוח את הבאר החדשה על יד תל שימרון, שממנה אנחנו מקבלים מים לשתות,  ואבא היה בוועד, אז הוא ועוד חברים, והקודחים, נסעו באוטו אחד שלהם ובטנדר של המים לחנוכת הבאר ולקחו גם את אמא ואותי. כשהגענו לצומת, עצרו אותנו חיילים בריטים השיריונית שלהם עמדה באמצע הכביש, והורידו את כולנו מהטנדר והמכונית, והעמידו אותנו בצד, וכמה חיילים עלו על הטנדר והפכו אותו לגמרי, כמעט פרקו אותו לגמרי, את הספסלים והפנלים והרצפה. ואיש אחד מהקודחים דווקא אמר לי בשקט שהם מחפשים נשק כי הם חושבים שבטח יש לנו בסליק אם יצאנו לטיול. כמו שאברהמלה סיפר לי. והם לא מצאו שום  דבר. וכל חבר הוציא את התעודה שלו, וחייל אחד לקח את התעודות ובדק אותן. ולאמא לא הייתה תעודה כי היא שכחה אותה בבית, והם לקחו אותה הצידה. אז זכרתי שאברהמלה אמר כי מי שאין לו תעודות הבריטים חושבים שהוא מעפיל, ועכשיו הם בטח ייקחו אותה לעתלית ומשם לוקחים לקפריסין מעפילים שנתפסו ולא תחזור עד שתהיה לנו מדינה. התחלתי לבכות ורצתי אל החייל שעמד על ידה ודחפתי אותו. הוא לא עשה לי כלום, רק החזיק אותי חזק ביד שלא אוכל להתקרב אליו כי בטח פחד שאבעט לו ברגליים. אבל גם לא נתן לאמא ללכת. אמא היתה אשה די גבוהה ומאד יפה אבל נורא פחדנית, ובכל זאת כשאמרו לה ללכת בצד עם החייל היא לא בכתה ולא צרחה כמו תמיד, והלכה איתו בשקט הצידה והחייל לא כיוון אליה את הרובה, שהיה תלוי לו על הכתף. היא חייכה אלי ואמרה שלא אדאג ויהיה בסדר.

ואבא נורא הרגיז אותי כי הוא לא אמר כלום ולא עשה כלום, רק עמד בשקט יחד עם כולם. חשבתי שהוא מפחד מהחיילים אז הוא שותק ולא אומר אפילו שהם לוקחים את אמא. צעקתי ובכיתי אבל אחרי  שהמפקד של החיילים דיבר עם האנשים הוא נתן לאמא ללכת. סידרו מחדש את הטנדר ועלינו ונסענו לבאר כאילו כלום אבל זה מאד הרגיז אותי שככה הם יכולים לעשות לנו, קוראים לזה "חיפוש" למה שהם עשו.

אחרי הרבה זמן שאלתי את אבא: למה שתקת? פחדת?

והוא הסביר לי שהרשו לאיש אחד לנסוע עם הטנדר לבית להביא את התעודה אבל בסוף הם ויתרו ולא היה צריך. אבל אני כועס עליו כי הוא לא הסביר לי אז ולא סיפר לי ונתן לי לצרוח.                                                                               

ככה זה היה. הרבה לא סיפרו לנו, כי אנחנו עוד ילדים. ועל עוד דבר אני מאד כועס על אבא. בלילה שבאומות המאוחדות החליטו לתת לנו מדינה וזה היה ברדיו כבר כשהלכנו שוב לגן. וכולם שמעו ברדיו והלכו לבית העם לשיר ולרקוד ואני נרדמתי. הוא לא העיר אותי ולא סיפר לי ולא הלכתי לראות איך כולם שמחים. ואני כבר הייתי בן שש , לא תינוק, ורק מאברהמלה ידעתי כל דבר.

בינואר 1948 , אברהמלה כבר לא היה בצרכנייה, ואת המקום שלו תפסה הדודה שלי תמר שהייתה כבר בת 19. היא כן הסבירה לי, כן סיפרה לי, הרבה דברים. אבל היא לא סיפרה לי שהחבר שלה איתן שתמיד היה לוקח אותנו על האופנוע שלו, הרגו אותו יהודים כמונו שקוראים להם אצל, בזמן שהוביל בחוץ לארץ מעפילים לאניות והם רצו לגנוב לו אותם ולהגיד שהם הביאו אותם. ואת זה ידעתי רק אחרי המון זמן.

ובחודש אפריל תקפו הערבים את משמר העמק, שמענו וראינו את הפיצוצים של התותחים. המחלקה של ההגנה מהמושב יצאה למלחמה, וראינו אותם במסדר במרכז כשיצאו, וראינו כמה הרבה נשק הוציאו מהסליק.

ואחרי פסח, יום אחד תמר אמרה לי:  בן גוריון אמר שהחל משבת תהיה לנו מדינה יהודית. וכך באמת היה ואז דווקא כן סיפרו לנו. וראינו איך אווירונים של מצריים באו להפציץ את שדה התעופה ברמת דוד כי הם חשבו שהבריטים כבר יצאו משם. אבל הם לא, והאווירונים שלהם המריאו וירו על המצרים וראינו איך מאחד יוצא עשן והוא נופל בעמק ומתרסק.

כשהתחילה מלחמה אבא חפר בור בחצר שיהיה למקלט אם האווירונים של הסורים והמצרים יבואו להפציץ אותנו, ובאמת היה צריך, כי  הם באו. אבל הם לא פגעו בשום בית ואחר כך הלכנו לאסוף חתיכות מהפצצות שלהם, שנפלו בשדות.

ובאמצע הקיץ ראיתי פתאום את הנשים בשכונה רצות מבית לבית וצועקות – נצרת נכנעה, נצרת נכנעה! האבות היו בצבא.

וחשבתי על עָלִי ועל איברהים שצריך לרחם עליהם ולא להרוג אותם ושכל הערבים שנכנעים ולא בורחים צריכים להיות חברים שלנו ואנחנו שלהם. ואת עלי לא ראינו יותר אבל את איברהים כן. (ב-2010 נודע לי שעלי  נפטר מזמן בשיבה טובה בזרזיר).

ובסוף הקיץ עלינו סוף סוף לכתה א' , המורה לאה הייתה המחנכת שלנו, והיא כן סיפרה לנו המון דברים. למשל איך גרה במושב עטרות שליד ירושלים, והערבים תקפו את המושב ובלילה אחד כל הנשים והילדים במושב יצאו משם ברגל בשקט ובסתר למקום אחר כדי שלא יפגעו. ואחר כך הערבים כבשו אותו. והיא לא  שנאה ערבים, כמו שאברהמלה.

ושוב חזרו לא לספר לי. כשבן דודי הגדול שמוליק שהיה חייל נהרג בתאונה באימונים אחרי המלחמה אמרו לי שהוא רק נפצע. הוא באמת נפצע, אבל מת בבית חולים ואת זה לא סיפרו לי ותמיד חשבתי שהוא חי ויבריא, והחברים שלי בכתה א' לעגו לי כל הזמן "הוא מת הוא מת". אז  לא ידעתי שהוא מת וכשכבר כן ידעתי, אחרי המון זמן, הייתי מאד עצוב כי מאד אהבתי אותו אבל עוד יותר כעסתי, שלא סיפרו לי את האמת כשזה באמת קרה.

    כשרק התחלנו ללמוד לקרוא, בסתיו, הופיעה כותרת בשער ה"דבר לילדים": "הגליל שלנו"       ( מבצע חירם של הצבא הסתיים) , והצלחתי לקרוא אותה.  ביום הזה הרגשתי שאנחנו, הילדים, זכינו במה שהגדולים קוראים  זכות לדעת. לא צריכים אותם יותר שיספרו לנו. בכל העולם צריך לדאוג שכל הילדים יוכלו ללמוד קרוא וכתוב.

אנחנו כבר לא צריכים שיסבירו  לנו ויעשו לנו טובות. אין הרבה אנשים כמו אברהמלה. אנחנו כבר יודעים לקרא בעיתון לבד!!!! אפילו ב"דבר לילדים" אפשר למצוא הכל.

ועוד על לאה המורה, מעטרות  – כבר סיפרתי לכם.

אפילוג של מבוגר: אברהמלה נפטר בדמי ימיו מהמחלות שבהן חלה כששרת בצבא הבריטי, כשהיה כבר אבא לשני ילדים, וכשבגרתי כבר לא היתה לי כמובן אפשרות להעלות עימו זכרונות. אני הולך היום בדרכו, מתנדב בגני ילדים וממשיך את אשר עשיתי לפני יציאתי לגימלאות – פועל בחינוך מדעי בגן.