מושב נהלל

             הדס

ילדה קטנה ושלולית ענק

נהלל, חורף 1959.

נכתב – 1964.

יום חורף בהיר, אך הבוץ – בשפע.

בדרכי העפר חריצים עמוקים,

אלף טרקטור אותם חרצו וחפרו.

שלוליות עצומות ממלאות כל שקע,

משקפות את הכל מסביב כראי.

וגם טובעניות יש, חומות מאיימות

תכניס מגפך  - תשקע  עד הברך.

הרוצה לְחַלֵץ - יישאר יחף.

אחרי צהריים, השמש עורבת,

עוד ממעט ותשקע מזהיבה עננים.

בשדה שני בני זוג טורחים ,עובדים.

האחד קוצר, מניף חרמשו החד

זוגתו בקלשון תעיף, תזרוק,

על עגלה, תלתן ריחני וירוק.

גם אני בעסק הזה נמצא ,

קוצר התלתן ומעמיס העגלתה

תלתן לפרות ברפת.

לא רחוק מהזוג, אולי 100 מטר,

מרחק צעקה, בלי נדר.

והנה באמת צעקה אני שומע

ילדה קטנה, בוכה מתייפחת,

באמצע , ביני והזוג העמל.

היטב שומע, אך הם לא ישמעו.

גם לא יראוה. עסוקים ממהרים.

אליהם לבטח רוצה להגיע,

ברחו לה ויצאה לרוץ אחריהם.

אך בדרך מכשול גדול.

שלוליות ובוץ ככתוב לעיל.

ופקחית הפעוטה, מבינה היטב –

לא תוכל לעבור שם. מסוכן, מפחיד.

שמעתי קריאות הקטנה ועזבתי

הכל על הארץ, הסוס לבדו.

ורצתי מהר...

לבל תנסה לעבור ביאושה

המכשול הטובעני לפניה.

והגעתי אליה, פעוטה, קטנטנה,

בת שלוש או ארבע, לא יותר,

שער שחור חלק ומבריק, ופוני

עד אמצע המצח.

"מה קרה לך הדס" שאלתי מרגיע

"רוצה לאמא ואבא ללכת, ושלולית פה

גדולה, עמוקה נוראית.

ואני מאד-מאד מפחדת, והם לא שומעים בכלל"

"אקחך לאמא" . אמרתי בשקט

"בואי תני לי ידיים ואל תפחדי".

על כתפי את הפעוטה הושבתי.

"עכשיו אני סוס , הגידי דייו

ומיד נעבור את כל השלולית"

בבוץ הטובען אט אט לי בוססתי,

חציתי לבטח את כל המכשול.

קראתי , ואז הם דווקא היטב שמעו,

רצו אלי וגדולה השמחה.

אל עמלי אז שמח חזרתי

ומאז כשאראנה בדרך לגן,

עם פוני חלק עד קצה מצח,

אזכר לי שוב באותה השמחה.

גידי יפה