מושב נהלל

מסיבת הדלקת נרות חנוכה

מתחת לצלבים והאיקונות

 שעת צהריים, 20 בספטמבר 2010.

      בלית ברירה התגברתי על  עוד התלבטות. יום שלם זה לקח לי.

אבי המנוח אמר לי  לפני עשורים, והפנמתי: " נצרת היא עיר ואם במדינת ישראל למרות שתושביה ערבים, נוצרים, ואם חפצי שלום אנחנו בארצנו צריך להבין שהם לא זרים כאן".  למה התלבטתי? כי בתוך עמי אני יושב ויודע מה דעת רבים מאלה שאמורים לבקר שם, על בני דודנו.

      הקשתי  מספר טלפון. נשמעה הודעה מוקלטת:

Hospital of holy family, shalom! For English click ONE"."  לילערביה אֻכּתֻב תנין. לעברית הקש וכו' ..וכו'.. עוד שלב ועוד שלב....לעובדות סוציאליות 6...". הקשתי 6.

"מחלקת שירותים חברתיים, שלום. מדברת אינסאם. במה אוכל לעזור?".

"אשתי מאושפזת כבר שבוע בבית החולים הגריאטרי בפרדס חנה, כדי לעבור שיקום נשימתי. היה לה קודם אירוע ריאתי וחודש בטיפול נמרץ וניתוח טראוסטומיה אבל מנהל המחלקה שם רק קלט אותה וכבר דורש שנוציא אותה משם ומהר, לא מעניין אותו לאן. העובדת הסוציאלית שם הציעה לי שאצלכם. זה אפשרי?"

 "כן אדוני, כבר הבנתי שזה מסובך. למה לא פנית מהתחלה ישר אלינו, ידעת עלינו בכלל?"

"ידעתי, וכשטיפול נמרץ ביילינסון הודיעו לי שאשתי תצא בקרוב ולשיקום נשימתי שלחתי בני משפחה לראות מי אתם. אתם קרובים  אלינו. לא ידענו אם אתם מחויבים לעברית. היא בכלל גם כמעט חרשת. הם שבו ואמרו שהם חוששים שיהיה לה לא נוח, מחוסר שפה. וזה מקום ערבי נוצרי ונזירות וכומר נמצאים כל הזמן וצלבים ואיקונים נוצריים בכל מקום. אז העברנו אותה לפרדס חנה ועכשיו  הם מגרשים אותה, יהודים רחומים. אז אני מנסה אצלכם. אני מאד מעריך את זה שאת מקשיבה ואני יודע שאינכם חייבים לאשפז".

      "מדברים עברית", אמרה, "חייבים. גם כל הניירת. כל  המוסדות הרפואיים במדינה מתנהלים בעברית, אחרת ייקרו אסונות. זה גם דחוף, הבנתי. אתה יכול להגיע אלי בעוד שעתיים?" "קבענו". "בוא. תגיע למחלקת מונשמים כרוניים. יש שילוט. ואני אחכה לך שם. אם מנהל המחלקה יהיה פנוי ניגש גם אליו. כעת יש שתי מיטות פנויות אז בבקשה  תזדרז... כן, ותביא איתך כל מיסמך הרפואי שיש לה ותדאג לטופס 17".

   יום לפני כן נסע בני  לבית החולים הגריאטרי בפרדס חנה לבקר  את אימו שאושפזה שם  שבוע קודם לאחר שעברה אירוע נשימתי מורכב, בביילינסון, ולשמוע מה מצבה מפי הצוות. ביקור יומי. ומשם טילפן לי נסער וסיפר :  "היא  עוד לא יכולה לדבר, מתקן ההנשמה צמוד לה לצוואר. בקושי הזיזה את הידיים, תשושה לגמרי. בלילה עברה הרצה לילית מפרדס חנה להלל יפה ומשם לביילינסון וחזרה, בשל צורך להחליף שפופרת נשימה. בקושי הצלחתי לתקשר איתה. ניסיתי עם לוח אותיות, לא הצליחה להזיז את האצבעות. אז תפסה אותי האחות ואמרה: 'מנהל המחלקה  קורא לך , בוא בבקשה דחוף למשרדו' . ובלחש הוסיפה : "אני בטוחה שהוא יגיד לך להוציא את אמך מפה, ואתה יכול  להיות מרוצה כי רוב החולים יוצאים מפה בארונות."

"נכנסתי למנהל" המשיך בני, " ועוד לפני שהספקתי להגיד שלום ולהתיישב, התנפל עלי: 'המצב של אמך לא מאפשר לנו לטפל בה. אני דורש מכם להעביר אותה מכאן. אני נותן לכם יומיים להסדיר אשפוז במוסד אחר ולארגן את ההעברה'.  הייתי המום מההתנפלות של הדוקטור. לא יכולים לטפל? למה? רק לפני ימים ספורים פסלנו אפשרות אחרת לאישפוזה בגלל ערבים וצלבים. והנה היהודים הרחומים מגרשים אותה מבית חולים ממשלתי בטרם הספיקה לחמם את מיטתה. ובמה היא שונה מכל המאושפזים אצלו? הרי כולם מונשמים. ביקשתי שיסביר.

"היא שונה בזה שיש לה טרכיאוסטומיה, בקנה שני  סטנטים ואנחנו כלל לא יודעים להחליף קנולות ובכלל אין שום אפשרות להתווכח על מה שאמרתי. צרחתי עליו שהוא והמחלקה שלו סנדלרים ומפונקים ושעוד ניפגש בוועדת חקירה וכו' ויצאתי".

אמנם מי ששלחתי לרגל בנצרת חזר לא מרוצה, אבל מהמעט  ששמעתי בטלפון מתקבל רושם אחר לגמרי. נחפזתי לאסוף את המסמכים, מזל ששמרתי. שלפתי את בני הצעיר מהעבודה ונסענו.

הגענו לבית החולים "המשפחה הקדושה". אחד משלושה  בתי החולים בנצרת. די גדול. מטופח, מגונן יפה, משולט.

בתהליך נמרץ של תוספת בניה, מתרומות. כנסיה יפהפיה בתוכו. מחלקות, פרוזדורים, קפטריה, מקומות חניה לרוב, שרות אוטובוסים, מחסומים ואבטחות. כבר אז חששו מפיגועים של קיצונים איסלמים במוסדות נוצריים.

בקיצור - כמו כל בית חולים. בחדרי לידה הנשים היהודיות יולדות יחד עם הערביות וכל יולדת ותינוקה שווים וטהורים בעיני המושיע והצוות. כל המנהלה בידי נזירות ממסדר המשפחה הקדושה, איטלקיות. במה שונה מבית

חולים אחר? השפה הנשמעת ביותר היא ערבית, כמעט כל הרופאים והצוות הסיעודי ערבים, והרבה גברים עוטי כפיות ונשים עוטות שביס. וגם – הרבה יהודים, וחב"דניקית אחת. מחפשת יהודים לעשות את מצוות הרבי.

     אינסאם קבלה את פנינו בחביבות ולקחה אותנו  לחדרו של מנהל המחלקה. הוא נכנס מיד, לחץ את ידינו ובלי הקדמות נטל את הניירת שהבאנו ואמר: "אני דר' חאלד. ספרו לי מה קרה  מאז התחיל האירוע הנוכחי, ואני אבין מהר מה המצב. את הניירות אקרא אחר כך. הבנתי שהעניין שלכם דחוף, ומהדברים שתספרו יהיה לי יותר קל להבין את הניירות".

     והבן סיפר: "ב-1984 היתה לה תאונת דרכים  כשהתאונה התרחשה הייתי בן תשע וחצי. הייתי ברכב ואני זוכר אותה. אני נפגעתי בה קל מאד. אחרי התאונה אמא אושפזה בטיפול נמרץ ברמב"ם מונשמת ומורדמת. הונשמה בעזרת צינור לקנה, ולא שלפו אותו במשך 5 שבועות, וזה בניגוד לפרוטוקול. אובחנה צלקת בקנה, היצרות שדרשה טיפול כל שנה. ב-2010, ברמב"ם, הכניסו לה סטנטים בקנה לשמור אותו פתוח. אבל זה הסתבך. הקנה נסתם. צריך היה טיפול שאפשרי רק בבילינסון. שם איבדה הכרה ועשו לה החייאות, וגרמו לה פנוימותורקס. והכניסו אותה לטיפול נמרץ. אחרי כמעט 3 שבועות בטיפול נמרץ ניתחו טרכיאוסטומיה ולפני שבוע העברנו אותה לפרדס חנה".      ואז סיפר  הבן לרופא את אשר חווה שם.

   הרופא , כך למדנו מהעו"סית, ד"ר חאלד, מרדים בכיר, מונה למנהל המחלקה הזאת, מונשמים כרוניים, כי כולם בה מונשמים, וחלק גם מורדמים כמו בניתוחים. יש רבים המחלימים שם וחוזרים לנשום לבד. הקשיב ומיד החליט, "עוד לפני שקראתי את המסמכים אני אתן לכם הפניה לאישפוז במחלקה בלי לעבור במיון. כשתבואו, אני והרופא השני נבדוק אותה. תסגרו עם העו"סית ועם האח האחראי במחלקה את הפרטים.  אינסאם בקשה :"מחר שאחד מכם יבוא אלי ונמלא טפסים. ונקבל מהאחיות מיטה. מחרתיים נקלוט אותה". הלכנו איתה לראות את המחלקה. כמו כל מחלקה  בכל בית חולים. . . נסענו הביתה לארגן את ההעברה מפרדס חנה.  צריך אמבולנס נט"ן עם פאראמדיק בכיר.  

     אחרי העברתה של רעייתי לביה"ח האיטלקי, היתה כל הזמן מונשמת במכונת הנשמה, מחוברת למוניטורים, עם קתטרים לסילוק ההפרשות, וחיתולים, ובימים הראשונים עם זונדה. יום יום נרחצה, טופלה ע"י פיסיותרפיסטית. אחרי שבוע עברה לאוכל מוצק, וכשהתחילה לשלוט בידיה הבאנו  ספרים. היחידה במחלקה שיכלה לקרא.

 דר' חאלד דחף כל יומיים שלושה לשלב נוסף לקידום בתהליך. הפחתת לחץ החמצן, הקטנת האחוז באויר המונשם, עוד צורה של פיסיותרפיה... הביא לחדרה את מנהל בית החולים ומבקרים אחרים להתפאר בהתקדמותה המהירה. כל הצוות הסתגל לכך שאיננה שומעת,  למדו לתקשר איתה בכתב והיו אופטימיים. לא הרגשנו שום זרות. רק אמפתיה. אחר כך התחילה ללכת לאט בעזרת הליכון ועם בלון חמצן. ההנשמה  בלחץ הופסקה. דר' חאלד היה מלגלג על רופאי רמבם וביילינסון על "הצלחותיהם" איתה: "אבל אלה... פרופסורים!"  מרפאה בעיסוק באה אליה כל יום. יום-יום היה מישהו מהמשפחה מגיע לבקרה. התיידדנו עם משפחות המאושפזים האחרים, ועם הצוות. כולם נחמדים: האח האחראי פיראס, מחליפיו - אליאס והאחות הפיליפינית מריה. התחלנו להביא להם מתוצרתנו לחדרון האוכל שלהם.  נוצרים ומוסלמים, רופא אחד יהודי. לא ראיתי חברות כזאת בשום מקום. דר' חאלד בא לסיבוב יומי ועודד אותה ואותנו.

     דיברו שם בבליל שפות. איתנו דיברו עברית. המון ערבים, המון יוצאי רוסיה, המון צלבים ונזירות ואין פרץ ואין צווחה. תרמנו למחלקה טלוויזיה שהורכבה על הקיר בחדרה, ותישאר שם. לבוש מסורתי? המון. שילבשו כל אחד ואחת מה שירצו.

  ובערב חנוכה תשע"א שחל ב-1.12.2010 התפרצה כל המשפחה לביתי להדליק נר ראשון ואחת מכלותי אמרה: "מחרתיים בערב ניסע ונדליק עם סבתא נרות ונביא סופגניות ולביבות ונשיר".

"איך? אין מקום בחדרה"

"אתה כבר חבר של כולם, גם של האח האחראי. תסתדר. סומכים עליך".

"טוב, הכינו מה שצריך. אני אנסה לטפל באח". למחרת, בביקורי, שאלתי: "אפשר שהמשפחה תבוא מחר בערב לסבתא ונדליק נרות ונעשה מסיבונת?"  חשב רגע ואמר: "תעשו את זה בריפוי בעיסוק. שם ריק בערב ויש שולחנות, ונדאג שיהיה נקי משאריות מלאכת יד. זה לא יפריע לאיש, אבל עד 11 אתם מתפנים. אלה התקנות. משפחות נוצריות למשל חוגגות בכנסיה".

באנו וחגגנו. ועוד איך. בתי החולים בארץ אלה כנראה המקומות שמהם התחיל תהליך של אחוות עמים ושיוויון.  הלואי.     היה נהדר. נרות , סופגנית, מעוז צור.....

הסבתא שבה הביתה בסוף ינואר 2011, חלשה מאד ומוגבלת, אחרי ארבעה חדשי אישפוז שהשיבו לה את היכולת לנשום לבד. לא הכל היה פשוט ובעיות רפואיות חדשות צצו ועלו. עד היום היא לרוב ספונה בביתה,  ביקורי הנכדים, יום-יום הם החיזוק העיקרי להמשיך להתמודד.