לפני שבעים שנה, בדיוק.

גדעון יפה • 17/7/2017

שלום לקוראים. האירועים המתוארים בסיפור שלהלן התחילו בדיוק לפני שבעי שנה, ב-18 ביולי 1947. להנאתכם ולהשכלתכם.

 

בימים ההם לא סיפרו לנו

 

     היום 18 ביולי 1952. עברו כבר יותר משבועיים מהחופש הגדול. הוא עובר מהר מידי. סיימתי כתה ד' ובקרוב אהיה   בן אחת עשרה.  כולם, חוץ מההורים שלי  חושבים שאני בן עשר ומברכים אותי: "כמה גדלת, עוד מעט אתה בן עשר". הברכות האלה מעצבנות אותי, מרגיזות, כי הן מזכירות לי מה שקרה בדיוק לפני חמש שנים. הן מזכירות את הסיבה שאני כבר בן אחת עשרה ורק בסוף כיתה ד' , ואני רחוק מלהיות מפגר, ונראה כמו בן 12 אפילו. זה מאד לא נעים לי, עצוב לי להיזכר,  עד היום. מה קרה אז? שימעו:

   סיימנו אז את גן הילדים. היינו אמורים לעלות לכיתה א' באחד בספטמבר 1947. אבל   לא. אמא  פתאום אמרה לי: "הילדים שעולים לכתה א'  השנה, ואתם רק שמונה ילדים, שלושה בנים וחמש בנות, תלכו עוד שנה לגן, כי אין מספיק ילדים כדי לפתוח כיתה בבית הספר.  בעוד שנה כבר יהיו 20 ילדים שהם בני יותר משש וכולכם יחד תעלו לכתה א' ". אמא אמרה משהו - שיש שיקול כלכלי, שלא הבנתי אז מה זה. היא לא הסבירה לי. היום אני מבין. לא מביאים מורה ומשלמים לו משכורת כדי שילמד שמונה ילדים בלבד. זה יקר מדי בשביל הכפר. לכל הילדים בקבוצה שלי אמרו את זה, ולכמה ילדים אמרו שזה בגלל שהשנה תהיה מלחמה. . לא היה דבר כזה חינוך ממלכתי, גן חובה וכאלה דברים. חוק חינוך ממלכתי התחיל בבתי הספר לפני שנה, ולקראת זה המחנכת לאה סיפרה לנו בלי סוף כמה הלימודים יהיו יותר טובים ונעימים וגם אמרה שכבר לא יעלה כסף ללמוד בגנים ובבתי הספר והממשלה תשלם משכורת למורים ולא הישובים וההורים.

 

    כעסתי  מאד על זה שביטלו את העליה לכיתה א' והיה עצוב לי נורא ולא היה על מי לצעוק ולמחות ולעשות הפגנות. אוך כמה זה הרגיז, עד עזה. שנה שלמה אנחנו מחכים לכתה א' ופתאום כמו רעם גדול שבא ומפתיע ביום גשם, אומרים לנו - לא.  היינו כל כך עצובים שכמה ימים לא רצינו ללכת להפגש באיזה מקום ולשחק ביחד.

    

    לא רציתי להיות עוד שנה בגן.  לא אהבתי את הגננת שקראו לה בַּתשֵיבָע-קֵיבָה, וקיבה זה קקי,  כי היא היתה זקנה ומרשעת. רציתי גם לדעת כבר לקרוא לבד, ולא שההורים  תמיד יגידו לי שאין להם זמן לקרוא לי והם עסוקים.

היה עצוב, ואפילו בכיתי כמה פעמים כשלא ראו אותי.

וההורים שלי, שמעתי אז שהם מדברים ככה: "בְּנוֹבֶּמְבֶּם צפויים מאורעות גורליים להיות בארץ ". נובמבם הם בטח התכוונו לחודש נובמבר, שבועיים אחרי חג סוכות. לא הבנתי אז מי אלה מאורעות גורליים שיבואו ומי מגריל אותם. אבל הם לא הסבירו לי. תמיד הם חושבים, גם היום, שאני והחברים שלי לא מבינים כלום. נורא מרגיז שלא יודעים כלום, כשאנחנו כן יכולים להבין.

היום אני יודע שמאורע גורלי הוא מקרה שמשנה את הגורל של בני אדם או משפחה. מלחמה , מות של מישהו. היום בייחוד הם מתחמקים מלהסביר איך נוצרים תינוקות בבטן של אמא שלהם.

על כל דבר ששאלנו אמרו שאין להם זמן ועל תינוקות אמרו שכאשר נגדל יסבירו לנו. הרגשנו שיש דבר שעושה להם להתבייש להסביר לנו. רק מה? על זה חיפשנו ומצאנו ספרים שההורים היו מחביאים והיינו מעבירים בינינו, בנות ובנים, וכשקראנו זה היה מוזר וקצת התביישנו אבל אחר כך הרגשנו הרבה יותר נוח בנים עם בנות. אנחנו יודעים מי אנחנו וזה כבר לא סודות. רק ההורים לא יודעים שאנחנו יודעים.

 

אז היה חופש גדול וגם הילדים שכבר לא הולכים לכתה א' הסתובבנו בכפר כדי להיפגש בכל זאת וללכת לשחק ביחד באיזה מקום, כי אין טלפונים בבתים להתקשר ולהחליט איפה ומתי. וכשהיינו ביחד התביישנו לבכות .  וביום ההוא, שבדקתי אתמול בלוח השנה זה היה  18 ביולי 1947, לפי האירוע החשוב שקרה.

הלכתי לבד  מאחורי הצרכנייה וחיפשתי קופסאות ריקות של סיגריות, כמו דובק ופליירס וכאמל, שאנשים זורקים שם. חותכים מהן את העיגולים עם הסמלים של הסיגריות, משתמשים לחתוך אותם עם פקקים  של בירה על ריצפה לא חלקה, ומשחקים תורכי או לבן.

     ואז שמעתי מישהו, קול של מבוגר שאמר:  "בֹּא הנה ילד, בֹּא. לא תצטער!".              

  וראיתי בחור שיושב בצריף גדול מפחים, חלק מהצרכנייה,  עם כומתה  שחורה  כמו של צבא, והוא  שקרא לי, חשבתי רגע לברוח אבל באתי אליו, ועמדתי קצת רחוק.                                                                                 

הוא אמר: "איך  קוראים לך ילד?  אה...רגע...אני מכיר. שמך גדעון, גידי, ואביך שמו אברהם, נכון?"              

אני אמרתי- "כן, גידי קוראים לי. ומי אתה? אתה מוכר פה בצרכנייה?"                           

 והוא אמר - "אני? קוראים לי אָברֵהמָלֶה. כן, אני מוכר פה מצרכים קשים, בסיסיים. כך קוראים להם. תראה: שמן, שעועית, אורז, אטריות, קמח,  סוכר .הכל פה בשקים.  שוקלים לקונים על המאזניים"

אני - "אבל אני לא צריך לקנות שום דבר, לא אליך באתי . למה קראת לי?" הוא -  "קראתי לך כי ראיתי אותך משוטט  סתם ואין לך מה לעשות, אז בא נדבר קצת. שב פה מולי על הארגז. הגד לי, שמעת מה קרה בלילה?"

  "לא".                                                                                                                            

   "באמת? לא שמעת? מה, לא סיפרו לך, אבא ואמא ?"

   "לא. לא סיפרו לי".                                                                                                 

 

  מקודם לא התחשק לי לשבת איתו אבל פתאום נהייתי סקרן. מה כבר קרה חשוב ולא סיפרו לי? שלסתווית נולד עגל באותו לילה דווקא ידעתי, ואפילו הלכתי לראות אותו. אבל מה אברהמלה יודע, חשוב נורא, ודווקא לא סיפרו לי?  כרגיל. אז התיישבתי, קצת רחוק ממנו, אולי הוא יספר מה שאבא לא סיפר לי. הוא לא ניסה לחבק ולנשק וללטף כמו הרבה גדולים, שזה מגעיל.  אמא לא רצתה להסביר לי למה הם עושים ככה.                                                                                                                     

והוא אמר לי: "לא שמעת שהבריטים תפסו את אניית המעפילים יציאת אירופה, ושמורידים ממנה אנשים, ורוצים לשלוח אותם בחזרה לאירופה, או אולי לקפריסין?".

מי הבריטים ששלטו עלינו, לפני קום המדינה, דווקא כבר ידעתי אז, אבל מי  המעפילים שרוצים לבוא ויש להם אניות, והנה הבריטים תפסו להם אחת, אז לא ידעתי. גם לא הבנתי למה להם לתפוס אותה ואיך הם בכלל יכולים לעשות את זה, כי הרי הם נוסעים בג'יפים ושיריוניות. ראיתי אותם, עם כובעים אדומים, על הכביש הראשי. והיו להם אווירונים ברמת-דוד והם עושים לנו  רעש. אבל עם ג'יפים ואווירונים אי אפשר  לתפוס אנייה גדולה  בים שהיא לא על הכביש ולא באוויר. את השם של הארץ הזאת קפרי-סין כבר שמעתי בבית, אבל לאף אחד לא היה זמן להסביר לי. החלטתי שאחרי שאצא מאברהמלה אלך לַדוֹד שלי ישראל שעוד אין לו אשה ואולי יש לו היום זמן ללמד אותי ולספר לי על קפריסין. הוא גם היה חייב לי את הסוף של הסיפור על מיכאל סטרוגוף. אבל הדוד ידע יופי להסביר איך נהיו השמש וכדור הארץ ומי זה השח הפרסי , ולא הסביר על אניות מעפילים. ובגללו קוראים לי עד היום אחר כך פרופסור בלי משקפיים. אבל לא יכלו לקרוא לי סבון, כי הייתי כמו כולם במשחקים ובתעלולים.

 

 לאברהמלה היה זמן. אנשים לא באו לקנות. ראיתי שהוא  שמח שבאתי כי הוא חייך כל זמן. בטח היה משעמם לו נורא, והוא  אולי יספר לי מה זאת אניית מעפילים. ונשארתי לשבת. גם לי לא היה מה לעשות והיה לי מעניין ורציתי לשמוע. וחשבתי שלא כדאי לפספס שיש בצרכניה בחור שמְסַפֵּר סיפורים ושתמיד אפשר למצוא אותו שם, ויש לו הרבה זמן והרבה חשק לספר. אפילו כשמישהו יבוא לקנות  הוא מהר יגמור לתת לו את מה שביקש, ויחזור .                                                                                                  

 

והוא אמר לי, וככה עוד דיברנו: "בת שבע הגננת סיפרה לכם שהיהודים נמצאים בכל הארצות בעולם כי פעם לפני אלפיים שנים הרומאים סילקו  אותם מהארץ והם התפזרו לכל הארצות?"                                               

 ואני אמרתי - "כן. היא אמרה לנו, לפני החופש הגדול, כשהסבירה לנו מדוע יש אנשים שצמים בתשעה באב.".                                                                                                               

   והוא אמר: "אז בוודאי אתם מבינים שהם עכשיו רוצים מאד  לחזור לארץ ישראל. למה הם לא חוזרים? כי הבריטים לא מרשים להם, ומחזיקים אותם בכוח בגולה במחנות".

והסביר: "בגרמניה היה שליט,  מטורף ושונא יהודים: היטלר. והוא פקד על הצבא שלו לכבוש את כל העולם וגם להרוג את כל היהודים שימצאו שם. והחיילים  שלו  באמת הצליחו לכבוש הרבה ארצות ולהרוג המון יהודים, וזה מאד עצוב. אבל הרבה מאד ניצלו. ובסוף, לפני שנתיים הבריטים והאמריקאים והרוסים שהיו יותר צודקים וגיבורים ניצחו אותם וכבשו את כל גרמניה שלהם. ויופי להם. וגם היטלר מת". משונה היה לי שיש לו סבלנות לדבר עם ילד קטן ולהסביר לו דברים בצורה של סיפורים שילד יכול להבין.                                                                                                       

שהיטלר מת ידעתי, אבל לא ידעתי מי זה. בגן הילדים בחצר היו שרים: ממרומים פצצה יורדת היטלר רץ אל המקלט, ועוד כל מיני שירים גסים על האישה המטומטמת שלו. כאלה שמעתי בגן.

והוא אמר: "והיהודים שניצלו מהצבא של היטלר יושבים במחנות ואין להם לאן ללכת אלא רק לבוא לארץ ישראל ודווקא הבריטים שהיו גיבורים וניצחו את היטלר,  פה אצלנו הם ממש מנוולים וחברים של הערבים, ויחד הם לא מסכימים שהיהודים האלה יבואו לארץ ישראל " .

פתאום התחלתי להבין ולקשור כל מיני דברים ששמעתי שמדברים אצלנו בבית. "עליה חופשית, מדינה עברית". "בווין והיטלר חברים". מחנות, פליטים, הסגר, עליה ב', פלי"ם.

אברהמלה המשיך לספר, בשמחה, והסיפורים לא נגמרו בפעם אחת.  הם המשיכו עוד הרבה פעמים. שוב הלכתי אליו לצרכנייה, ולפעמים הבאתי עוד ילדים איתי שישמעו. ועל כל מיני דברים   שקרו אז כל יום בארץ הוא סיפר, דברים שלא יכולנו עוד לקרא בעיתון, ואם שמענו ברדיו לא כל כך הבנו וההורים לא סיפרו לנו ולא הסבירו לנו. פתאום התחלנו להיות מבינים. קוראים לזה היום פרשנות של חדשות, ואברהמלה היה  כאילו פרשן של החדשות ברדיו. והוא סיפר על פצצות נוראות, שנקראות נוקלאיות, שהורסות עיר שלמה, שהאמריקאים הפילו על היפנים החברים של היטלר, אחרי שהוא מת, וגם הם נכנעו. ואז הבן דוד שלי מרמת-גן קיבל כלב גדול במתנה וקראו לו אטום.

 

 גם כשהתחילו הלימודים והלכנו לגן עד שנהיה בני 7, עוד הלכנו אליו אחר הצהריים.  בגן דווקא  היה כיף-כיף. הגננת בת שבע כבר לא היתה, ובאו שתי גננות  צעירות. ולשתיהן קראו מרים. והן אמרו שרק עכשיו הן גמרו ללמוד בסֶמִינָרָה-קיבוצים. באמת כיף. היום אני יודע שהן למדו בסמינר הקיבוצים, שהיה בית הספר הכי טוב בשביל ללמוד בו להיות מורים וגננות.

אברהמלה סיפר גם על "מלחמת העולם השנייה" שבחלק ממנה הוא היה חייל בצבא של הבריטים שנלחמו בגרמנים באיטליה, ושחזר הביתה אחרי המלחמה חולה ועייף ראה כמה הם מנוולים.  שמעתי מחבר אחד בכפר שאברהמלה היה ליצן גדול ובעיר אחת באיטליה שהוא והחברים שלו בצבא כבשו הוא נעמד באמצע כיכר גדולה וכיוון את המכוניות וכולם נשמעו לו כי פחדו והוא היה עם המדים וככה הוא בלבל להם בכוונה את כיוון הנסיעות בכל העיר. הרגשנו לפעמים כשישבנו איתו שהוא משתדל שכולנו נבין טוב והוא ידע לעשות את זה.

הוא סיפר על המאבק שלנו בבריטים, על אניות המעפילים, איך זה לפעמים מצליח ולפעמים לא, ושלבריטים  יש אניות מלחמה גדולות בים והם כן יכולים לתפוס אניות מעפילים בדרך לארץ ישראל, והם גם בלילה לא ישנים כמו כולם ושומרים היטב וכך הם מצליחים לתפוס אניות ואנשים שמתגנבים בלילה, ולא רק בים. ומי שהם תופסים הם שולחים לקפריסין, שגם שם הם שולטים, וכולאים במחנות. כשאברהמלה לא רצה שנהיה עצובים הוא סיפר לנו בדיחות על ילד אחד בגולה, הרש'לה, נורא מצחיקות. לפעמים הוא היה מפסיק לדבר לרגע ועל הפני שלו ראו שהוא עצוב כמעט בוכה, אבל זה עבר לו מהר. על זה אמא כן הסבירה לי שהוא בכלל היה בחור חולני והצבא עשה אותו חולה עוד יותר ואולי משוך כך קשה לו למצא כלה ואין לו ילדים, וכשהוא איתנו הוא פתאום נהיה עצוב.  נמשיך בפעם הבאה שניפגש. לא עוזבים אותו. בעוד שבוע או שבועיים.