מושב נהלל

מה שמה של הפרה?

חינוך לציונות, של פעם . קצת נוסטלגיה. קצת פולמוס.

     בשנים 1949-52 , ולפני כן – בימי המנדט, בטרם הפך חינוכנו לממלכתי ("חינוך חובה חינם") היו תכניות הלימודים בבית הספר היסודי במושבים אלה של "זרם העובדים" של ההסתדרות . היה חופש רב מאד לצוותי המורים והציבור לתכנן ולנהל את נושאי החינוך כרצונם במקומותיהם. 

     כמובן שחלק מהחינוך שלנו בנהלל לציונות  התמזג, אי אפשר אחרת , עם תולדותיה של נהלל וסיפורי גלגוליהם של המייסדים עד הגיעם לייסודה, ועלילות המושב בשנותיו הראשונות. מחנכת המחזור שלי (ילידי 1941-2) שעלה לכיתה א' בספטמבר 1948 היתה המורה לאה, יוצאת היישוב עטרות, מצפון לירושלים שישראל נאלצה לנטשו במלחמת העצמאות.

  לאה היתה מאד מקורית בשיטותיה, אך לא הראשונה. הראשון בנהלל שעבד כך היה משולם הלוי (שלא זכיתי להכירו אלא רק אחדים ממשיכי  בחינוך - צסיס וברלס ) . הן היו עתירות חוייות, ללמדנו את תולדות כפרנו ומייסדיו. כאמור - כמשקפים  את תולדות התנועה הציונית וההתישבותית בכללותה.

    כשידענו  היטב קרוא וכתוב, את ארבע פעולות החשבון ולמדוד בסרגל ,בכתה ג' ו-ד', הפכה אותנו לאה למראיינים ממולחים וסקרנים, ולסטטיסטיקאים במלא מובן המילה. בימים אלה מלאו 55 שנים ליציאתנו לחופשת הקיץ אחרי כתה ד'

( תשי"ב  1951-2 ). אפשר לסכם.

    כך אמרה לאה: " נשאל את המייסדים, נרכז את התשובות ונכין טבלאות ודיאגרמות שיָראוּ   יפה ובצורה מובנת את התוצאות, וכך נלמד. נשאל כל חבר  כמה פעמים, כל פעם בנושא אחר. אתם תלמדו את עצמכם, ממה שתאספו."

     משונה. בניגוד למה שאני רואה כיום אף לא ילד אחד עיקם אפו לשמע האתגר הגדול שלאה מתכננת לנו. התלהבנו "נעשה ונשמע". עוד לפני שקבלנו הוראות של ממש התחלנו לתכנן בינינו איך נעשה את הדברים.

     "את גרינקר צריך לשאול למה אינו אוהב לדבר יידיש"

     "את יהודאי נשאל איפה למד כל מה שהוא יודע על גפנים"

     " את נתנזון נשאל למה הבנות שלו מדברות גרמנית, למרות שנולדו בארץ"

    " את כל אחד ואחת  צריך לשאול מאיזו ארץ באו ונראה היכן היו הכי הרבה ציונים"

    והיינו פנויים . היה לנו זמן, ולא היו לנו מסכים אלקטרוניים גדולים וקטנים. לא היו טלפונים . משחקי חצר שיחקנו וספרים קראנו.

 לאה חילקה אתנו לקבוצות לפי התפלגות מגורינו בשכונות הכפר. כל קבוצת ילדים תישאל את ותיקי  שכונתה. היו במחזורנו ילדים מכל השכונות.

כל הקבוצות קבלו הוראה לחבר שאלות לשאול את המשפחות בעלות הנחלות (וגם כאלה שלא, בעלי המקצוע ועובדי הציבור). מהשאלות שהצענו אנו (ולאה כמובן) הוכנו שאלונים תיקניים. לאה בנתה עימנו שאלונים אחדים כאלה, כל אחד עסק בנושא מרכזי אחר. זכורים לי שלושה נושאים. הראשון עסק בתולדות חיי כל חבר/ה והקשר שלו/ה לציונות ולנהלל, השני בחיים בארץ ובנהלל בשנים הראשונות , והשלישי בהתפתחות המשקים.

    "מותר לכם  ליזום ולשאול  שאלות משלכם, אם יצוצו לכם שאלות. אם תרגישו שזה מעניין" .

    לא היו טלפונים ולא נעשו תיאומי זמנים עם החברים הוותיקים.  מבוגרים לא התלוו אלינו. כל קבוצה היתה עצמאית להחליט אם לפקוד את החברים בביתם בשעות  שאחרי העבודה, או לתפוס אותם בשעת חליבה או כל עבודה אחרת בחצר.

"בל תעיזו לשכוח לומר שלום, ולבקש סליחה אם צריך, ולומר תודה. נהגו בנימוס. אם חברים לא יוכל להיענות- קיבעו עימם זמן אחר, מתאים. כך נכיר את המייסדים , נכיר את פועלו של כל אחד ואחת ונוכל לראות משותף לכולם ונבטל פחדים, חששות ודעות קדומות. אל תתביישו לענות גם על שאלותיהם ("של מי את/ה?") .

התקבלנו יפה. יפה עד מאד. תמיד. בלי פינוקים (לפעמים עוגה ,פירות, אם נפגשנו איתם בבית) כל הוותיקים והוותיקות שמחו להימנות עם מנחילי התודעה הציונית לדרדקים.

      ועדת החינוך לא התכנסה, ועדת נוער כלשהי או ועד הכפר לא הכריז על פרויקט "עדשה מקומית" , כמו שעושים היום.  לא נדרש תקציב. לא הוגשה בקשת סיוע ממועצת האזור "נהלל – קישון". ומבצע הראיונות יצא לדרך.

  אחרי שבועות אחדים של מפגשים בפיקוחה הקפדני של לאה, והבאנו את התוצאות לכתה , עברנו לסטטיסטיקה. למדנו איך ובנינו דיאגרמות בצורות שונות וכך וקיבלנו מושגים ראשוניים על ממוצע, על אחוזים, על השכיח, ויכולנו גם לבנות את סיפור החלוצ/ה הנהללי/ת האופייני/ת וגם על החריגים. (על סטיית התקן לא למדנו כמובן, וסביר להניח שגם לאה לא ידעה זאת).

   הרי מספר דוגמאות. למשל: מאיזה ארץ עלית לא"י, מתי החלטת לעלות ארצה, האם היית קשור לאירגון כלשהו לפני ואחרי העליה?

    אז הנה דעה קדומה: מייסדי נהלל באו כולם מהקיסרות הרוסית.

וההפתעות שהביאו המראיינים: "לא נכון. גרבר בא מליטא! " , אמרתי.

  "נתנזון לא מהמייסדים והוא מגרמניה, נמלט מהנאצים " אמרה רוחלה חבינסקי.

"גרינקר ופיין ומרקובסקי בכלל נולדו בא"י " , אמר זאביק .

 אז מה למדנו? הציונות התפשטה לא רק ברוסיה. של הצאר, ששם היו פוגרומים (כך למדנו מה זה). ילידי הארץ מהמושבות הצטרפו להתיישבות חדשה.  רוב החלוצים באו מאוקראינה. היו שהגיעו מאמריקה, למרות שלא כולם נולדו שם. למדנו מה היה גיל החלוצים בעלייתם, מתי עלו , מה הביא אותם. הכל סוכם בטבלאות ובדיאגרמות.

  סיבוב ראיונות אחר היה על ענפי המשק. באנו  איתמר פיימר (אם זכרוני לא מטעני) ואנוכי לבקר אצל צבי הירשפלד ( 4 ) ברפת אך מצאנו שם  את בתו, ברוריה, עם בעלה סידני אורן שאותו הכירה כששירתה בצבא הבריטי . הוא לא נולד ולא חי בארץ לפני כן. והוא הפך לבן זוגה ולחקלאי מובהק (למדנו מה זה הצבא  הבריטי הזה ומה היה פועלו) . ברוריה לא נעלבה מכך שהתאכזבנו על שלא מצאנו את אביה, וענתה לכל שאלותינו על הרפת. כמה פרות יש, כמה חלב הן מניבות, ממה הן ניזונות, מה שמותיהן.  ברוריה מנתה בפנינו את שמות הפרות, שמות שיגרתיים שהכרנו מעוד רפתות. אינני זוכר את שמות הפרות של הירשפלד אבל שם אחד אני זוכר כאילו שמעתיו היום.

"סיקְריקין" אמרה ברוריה. הופתענו . איזה מין שם זה? זה נשמע רוסי או אנגלי כזה.

"מה פרוש השם הזה? " שאלנו.

"זה סוד. לא אגיד לכם. אולי עוד כמה שנים" .

דיווחנו ללאה. היא עשתה רושם שידועה לה משמעות השם, אבל היא לא גילתה לנו. מאז, כל פעם שדיברנו אצלי בבית והזכרנו שמות של פרות, נזכרתי שעלי לברר עם ברוריה את משמעות השם. וכל פעם שפגשתי אותה ( ממש עד ימיה האחרונים) ושוחחנו שיחה קלה, שכחתי שוב לשאול את השאלה, וברוריה נפטרה בשיבה טובה, והתשובה נטמנה עמה בקבר ישראל, ויהי זכרה של ברוריה ברוך.  

  כל התוצאות תורגמו לסטטיסטיקה ראשונית . דיאגרמות ואיורים נתלו על קירות הכיתה. פעילות ציורן היתה אתגר משמח עבורנו. אך "קנה מידה", היה אללי עלי ועל כולנו.

פעילויות שונות במסגרת ההוראה המגויסת לציונות נעשו גם בשנים שלאחר מכן. עוד אספר על כך. במיוחד סיפור הקשור גם בייבוש החולה ובדרך פלא גם בתכניות הזדון על הקמת נתב"ג 2 בעמק.

במסיבות הסיום דיווחנו להורינו על התוצאות, והם צפו בתצוגה.  לא ניתן להגזים בחשיבותם של הדברים. כמויות ומספרים מאלפים ופרקי הסטוריה ואידאולוגיה. לאה השיגה , כמו עמיתיה להוראה בבית ספרנו את שרצה הדור.

    לא התקיים מפגש חגיגי שלנו לתפארת הוועד וועדת הנוער כדי להודות  למייסדים בסיום התישאולים. כל  וותיק שפגשנו זכה מפינו לתודות אין ספור.

      היכרנו ולמדנו לכבד את הוותיקים.  כל ילד (ואח"כ כמבוגר, אֵם, אב) לא שכח מעולם לברכם לשלום וללמד את הילדים. איפה זה היום? כמה אמירות שלום מתפספסות כל יום ברחובות נהלל ובמקומות הציבוריים. איך נוצר הניכור הזה?

  במיוחד היום כשהאוכלוסיה גדלה במהירות? מה עושים כדי להכיר את כולם?

פעם כשהבאנו ללאה תוצאות של הראיונות , היא נזכרה שוותיק אחד שפגשה התלונן שמאן דהוא מהילדים לא ברכו לשלום , ודיברנו גם על הפרה ממשק הירשפלד. מה אמרה אז?  היא הזכירה שהבטחנו לומר שלום ושאלה : "מה שמה של הפרה?"

אמירה בלתי נשכחת, בעיני. הסיסמה לשיטת הוראה וחינוך.